מרחבי דשה עם שמיים כחולים ועננים באופק

זה בסדר

זה בסדר לא לדעת מה עכשיו. 

זה בסדר לא להגיב מיד, לא להחליט כלום היום, או מחר. 

זה בסדר לא לרוץ ראשונה ולהקרא לדגל, זה בסדר להיות מאובנת, לקפוא במקום, לא להבין. 

זה בסדר לפחד לצאת מהבית גם כדי לזרוק את הזבל. זה בסדר שיש לך צורך לישון עם בגדים, עם חזיה, עם משהו מתחת לכרית שיגרום לך להרגיש יותר בטוחה. זה בסדר לבדוק כל רגע אם הילדים עוד במיטה, אם הרעש ששמעת היה אזעקה או אופנוע, זה בסדר לפחד מקולות של דיבורים בחלון, מדלת שנטרקה. 

לפחד לפתוח חלונות כי מישהו יבוא אבל גם לפחד לסגור חלונות כי לא תשמעי מה קורה בחוץ. זה בסדר לזווד את הבית כאילו את חיה על אי בודד. 

זה בסדר לתת לילדים את כל החטיפים, זה בסדר לזנוח לתקופה את המטרות ששמת לעצמך לשנה החדשה, הן יחכו וגם ככה חצי מהן לא ריאליות, בואי… 

זה בסדר להרגיש שכל מה שחשבת שאת יודעת על דברים, על החיים- לא תקף עכשיו, או שאין לך גישה לכל זה. הקשר עם עצמך יחודש, עכשיו הוא אולי קשה מדי, כמו נפילת חיבור רשת. זה בסדר לבכות, לא רק בסוף היום. 

זה בסדר לא להבין כלום מכל זה. 

זה בסדר אם היום הזה יכלול רק:

 נשימה, אכילה, שתייה, חיבוקים. 

אם כל הארבעה יהיו זה יהיה נפלא, מעל ומעבר בנסיבות האלה.

חתימה שירה רקע שקוף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גם אלו מעניינים

טושים ועטים מקרוב

טוב שבאת!

תמיד כתבתי. שירים, ברכות יום הולדת ארוכות ומשתפכות. פעולות לצופים, מכתבי אהבה, רשימות עתירות סעיפים של חלומות ושאיפות לעתיד. רעיונות שארצה להגשים, יוזמות מפורטות בעזרתן

לפוסט המלא
פני אשה על רקע שחור וארבע ידיים שמכסות את הפנים מכל הכיוונים.

אחיותיה המרושעות של הטראומה

"למה לא עשיתי יותר?"
"איך לא חשבתי להתנהל אחרת?"
"למה לקח לי כ"כ הרבה זמן להגיב?"
"למה אני לא עושה הרבה כמו ההוא וההיא?"
"למה קשה לי ככ להיות עם הילדים עכשיו? אין לי זכות להתלונן!"
אפשר למצוא דרך צנועה, קטנה, להרגיש תחושות תועלת ומשמעות.

לפוסט המלא
כרכרה מנצנצת

כשהכרכרה היא דלעת

מסיימים תיכון ויוצאים לחיים. נראה שלכולם זה עובר ממש בטוב. יש תחושה שמתרחשת איזו מסיבה ממש כיפית אבל הבת שלך מרגישה שהיא לא חלק ממנה.
הדרמה הזאת עשויה להחוות לנו כמוגזמת מאוד, אבל בשבילן היא אמיתית. איך נוכל להיות דמויות מאזנות ומסייעות, לאפשר שיתוף במה שקורה ולהקל על תחושבת הבדידות?

לפוסט המלא
השקיית עציצים בחנות פרחים

מה היה אילו…

אם הייתי בוחרת אחרת- מה הייתי עושה?
אני מנסה לדמיין לעצמי מקום שאין בו צער, עיסוק שהשגרה בו פשוטה מאוד, ארצית, אולי מונוטונית, רבת ידיעה וצפי תקופה ארוכה קדימה.
זה מוכר לך? המחשבות על הדבר האחר שהיית עושה, שעוד עולה לפעמים כמעין משאלה?

לפוסט המלא

כיתבו לי ואחזור אליכם בהקדם

דילוג לתוכן