חומרים מחוץ לקופסה

"למה לא עשיתי יותר?"
"איך לא חשבתי להתנהל אחרת?"
"למה לקח לי כ"כ הרבה זמן להגיב?"
"למה אני לא עושה הרבה כמו ההוא וההיא?"
"למה קשה לי ככ להיות עם הילדים עכשיו? אין לי זכות להתלונן!"
אפשר למצוא דרך צנועה, קטנה, להרגיש תחושות תועלת ומשמעות.

זה בסדר להרגיש שכל מה שחשבת שאת יודעת על דברים, על החיים- לא תקף עכשיו, או שאין לך גישה לכל זה. הקשר עם עצמך יחודש, עכשיו הוא אולי קשה מדי, כמו נפילת חיבור רשת. זה בסדר לבכות, לא רק בסוף היום. 
זה בסדר.

מסיימים תיכון ויוצאים לחיים. נראה שלכולם זה עובר ממש בטוב. יש תחושה שמתרחשת איזו מסיבה ממש כיפית אבל הבת שלך מרגישה שהיא לא חלק ממנה.
הדרמה הזאת עשויה להחוות לנו כמוגזמת מאוד, אבל בשבילן היא אמיתית. איך נוכל להיות דמויות מאזנות ומסייעות, לאפשר שיתוף במה שקורה ולהקל על תחושבת הבדידות?

אם הייתי בוחרת אחרת- מה הייתי עושה?
אני מנסה לדמיין לעצמי מקום שאין בו צער, עיסוק שהשגרה בו פשוטה מאוד, ארצית, אולי מונוטונית, רבת ידיעה וצפי תקופה ארוכה קדימה.
זה מוכר לך? המחשבות על הדבר האחר שהיית עושה, שעוד עולה לפעמים כמעין משאלה?

קמת היום בבוקר, הכל רגיל לגמרי, התארגנת ויצאת מהבית, ותוך כדי שחיפשת משהו בתיק- מעדת קשות בגלל המרצפת העקומה הקטנה שכבר מזמן אמרת שצריך לטפל

אתם הורים מושקעים ומודעים, רוצים לתת לילדים שלכם כל מה שהם צריכים כדי לגדול בטוב וברווחה מבלי לחסוך מהם כלום. אתם מחליטים לפנות לעזרה מקצועית דרך קופת החולים ולתדהמתכם, אתם מגלים שאמנם קופת החולים שלכם מתפארת ברשימת מטפלות ארוכה ומגוונת, אך בפועל רובן אינן פנויות לקבל אתכם באופן מיידי או בזמן המתנה סביר. איך זה יכול להיות?

לכולנו יש משהו לתקן, משהו ששמנו בצד או באיזו מגירה ואמרנו "זה כנראה אבוד". אולי זרקנו לפח או מסרנו הלאה עם "אזהרת מסע"- זה שבור ודורש תיקון, אולי לך זה יעבוד יום אחד אבל זה כנראה לא בשבילי. שלא כמו תיקון הדבר הפשוט- החיבור בין מעשה התיקון ובין מציאות החיים נעשה בצורה שקולה והדרגתית, שכאמור אינה רצה לחפש משמעויות שמעבר אלא מאפשרת לדבר להתגלות בזמנו.

אני מניחה שהתקופה הזאת לא עושה ממש חשק לצאת ולא חסרים בלת"מים וסיבוכים, ואולי דווקא עכשיו זה חשוב כל כך ליזום ולייצר הזדמנויות לדייט כזה. הזדמנות כדי להיות יחד בטוב וברגוע.

הלילה, כמו בכל לילה אבל אולי טיפה יותר, אני מבקשת מכם לפקוח עיניים ולהטות אזניים למה שקורה בחוץ.
בני ובנות נוער שרק מחפשים סיבות למסיבות יצאו לחגוג היום את המעבר לשנה אזרחית חדשה.

טיפול הוא שפה שנשארת בנפש גם הרבה אחרי שמסיימים, אני יודעת את זה כמטופלת ולשמחתי גם שמחה לשמוע ממטופלים ומהורים שיוצרים איתי קשר שנים לאחר הסיום ומספרים בפליאה על המשך השפעתו של הטיפול, על מימוש ויישום הכלים שסייעו בגיבוש חוסן נפשי ובהערכה עצמית איתנה, שאינה מושפעת בקלות מארועים חיצוניים.

איזו תועלת אפשר להפיק מיצירה, מעבודה בחומרים, מלבד הנאה? איך יצירה קשורה לטיפול, איך יכול להיות שיצירת אמנות יכולה להיות סוג של תרופה, פתרון לבעיה, ולא רק נחמה פשוטה? איך ייתכן שיצירה יכולה באמת להטיב, להקל, ממש לרפא? זה לא קצת יומרני, רוחני, לא מחזיק מים?

כל הרשת גועשת- איך מתכוננים? האם לשלוח את הילדים למסגרות? מה לבטל? מה להמשיך כרגיל? בואי כרמל, אני לא מפחדת ממך.

איזה מזל שאנחנו לא ההורים שלנו נכון? אנחנו ממש אבל ממש לא הזקנים האלה, שלא הבינו אותנו כשהיינו בגיל ההתבגרות, שהתחרפנו כשמרדנו, שחשבו שיש להם

מה התפקיד של שם, ומה עושים כשהשם לא מייצג באופן ברור את מה שעומד מאחוריו?   "טיפול באמנות", או "טיפול באמצעות אמנויות" בהגדרה המשפחתית המורחבת