כשהיית ילדה ראית בטלויזיה ובקולנוע את הגדולים האלה, שמסיימים תיכון ויוצאים לחיים. הם היו הכי מאושרים בעולם והתכנית שלהם לגיל ההתבגרות עבדה ממש כמו שעון. עד שהם סיימו תיכון הכל הסתדר להם, הם עברו תהליכים, היו בזוגיות, ניסו דברים, עשו שטויות (אבל קטנות כן? בלי השלכות קשות מדי), ובסופו של דבר סיימו בקול תרועה בטקס מפעים וגרנדיוזי, זוגות זוגות, יפים ונכונים, העתיד, הדור הבא שכולו הבטחה ופוטנציאל אמיתי להשיג כל מה שירצו. אפילו בנאומים אמרו שהם יכולים לעשות הכל, לא?
ורצית גם. קיווית שתהיי ככה, שתצליחי לסיים את הפרק הכי משמעותי וארוך בחייך עד כה, תקופת הלימודים בבית הספר, במעין השלמה, הגשמה של כל היעדים שהצבת לעצמך (או שהציבו לך), שתספיקי לעשות כל מה שחשבת שעושים בתיכון ותוכלי להביט אחורה בחיוך ולומר "אחחח, איזה כיף היה. היו שלום, אבוא לבקר".
זה יכול היה להיות נפלא אבל המציאות, איך נאמר, קצת הפריעה לכל זה לקרות. במקביל- הזמן רץ, קו הסיום הגיע, בין אם רצית ובין אם ביקשת הארכה. אין זמן פציעות למרות שיש לא מעט פצעים, שריקת הסיום כבר נשמעת למרחקים. זה קורה.
ועכשיו בנוסף לרגשות המורכבים שעולים לאור ההגעה לנקודת הסיום הזאת- נוספים גם הלחץ של שמלה, נעליים, להיראות ואו, ואיתם גם הלחץ לא להגיע לבד, לא להצטלם לבד, לא להראות שאני לבד, לרקוד ולהשתתף בטקס ובמופע כאילו הכל מהמם.
וכולם נראים מאוד מרוצים ומתרגשים, נראה שלכולם זה עובר ממש בטוב, ושוב את צופה מהצד בסרט תיכוניסטים אמריקאי כזה רק שעכשיו את ניצבת בו למרות שבכלל לא רצית להיות שחקנית, וזה כואב, הפער הזה מכאיב. יש תחושה שמתרחשת איזו מסיבה ממש כיפית ואת לא חלק ממנה. אולי היית ונשלפת ממנה בברוטאליות בגלל משהו, ואולי אף פעם לא היית, אף פעם לא ידעת איך זה מרגיש להיות חלק.
מצמצת לרגע ועכשיו הבת שלך, התינוקת, בדיוק במצב בו היית לפני רגע, אומרת לעצמה את אותן אמירות ובגדול- בטוחה שאין לה תקנה, שהיא לא טובה, שלא ייצא ממנה כלום, שאי אפשר לאהוב אותה. אולי היא חוששת שפספסה את "התקופה הכי יפה בחיים שלה" ואין דרך חזרה.
את מסתכלת עליה מהצד. היא נאבקת, אולי לפעמים היא מנסה לחייך ולהראות שהכל בסדר, הרי היא מסיימת תיכון ויוצאת לעולם ומה כבר יכול להיות כל כך רע בזה? ובסך הכל היה לה בסדר, אז על מה הצער וחשבון הנפש המוגזם?
רע לה. היא לא יודעת איך תעבור בשלום את הימים האלה, את המסיבות האלה. לסדרות ולסרטים הצטרפו האינסטוש והטיק טוק ושם הכל עוד יותר נוצץ וגם מדיד ומתויג, אז איך אפשר להצליח?
הדרמה הזאת עשויה להחוות לנו כמוגזמת מאוד, אבל בשבילן היא אמיתית. אם נצליח להתבונן על המצב הזה בחמלה ובסבלנות (למרות שזה באמת כל כך מוציא מהדעת לפעמים!)- נוכל להיות דמויות מאזנות ומסייעות, המכירות בסערה וגם עוזרות בנסיונות לווסת אותה, מאפשרות שיתוף במה שקורה ומעודדות את ריכוך ההתבצרות בחווית הבדידות שעשויה להופיע עכשיו ביתר שאת.
אמנם זה כבר מרגיש כמו הסטוריה עתיקה אבל אני מזכירה שלפני שלוש שנים העולם עצר לתקופה. השכבות המסיימות השנה חטיבה- לא זכו לסיום הולם לבית הספר היסודי, השכבות המסיימות השנה תיכון- לא זכו לסיום הולם לחטיבה. בשבילן זה טקס הסיום הראשון והאחרון בבית הספר, מה שבטח לא תורם לרגשות המורכבים שהמעמד הזה מביא איתו.
ננסה לשאול את עצמנו "מה הקושי הקונקרטי סביב ההתארגנות למסיבת סוף השנה מכסה? מה המוקד?" אם אנחנו מתקשות להבין בעצמנו אפשר לשאול, בנחת, בפרטיות ולא בתוך סערה או ויכוח: "אני רואה שהתקופה הזאת קשה לך ושההתארגנות לסוף השנה מעוררת כל מיני דברים. רוצה שנדבר על זה? ננסה להבין מה הכי מטריד בזה, אני מבטיחה להקשיב ולעשות מה שאוכל כדי להקל עליך".
זה יכול לשבת על קשיים חברתיים, על פער בציפיות בהקשרים שונים, על ענייני דימוי גוף או ביטחון עצמי, וגם, קצת כמו שאולי קורה לנו בימי הולדת, על צורך לעשות חשבון נפש סביב הסיום וההתחלה החדשה. יש כמובן גם סיבות אפשריות רבות נוספות. כך או כך, יש סיכוי שביכולתנו להקל מאוד, אפילו בקלות יחסית, אם ננסה לעזור הן באתגרים הקונקרטיים והן בנושאים מהותיים שנמצאים מתחת לפני השטח.
אולי אנחנו "מפעם" (אנחנו?! מה פתאום, הרי לפני רגע היינו שם!), ואולי השנים האלה לא תמיד התאפיינו בקשר פתוח ונעים- אבל תמיד אפשר לתקן, אנחנו כאן ובעדן, לא משנה מה, גם אם הפער בין הפנטזיה למציאות הוא גדול מאוד.
אני מבטיחה שיוני יעבור בסוף, ייקח איתו את הטקסים, האירועים, הסיכומים והלחצים שבאים איתם, ושכל המתח המצטבר הזה יירד בסופו של דבר (ויפנה את מקומו לטובת האתגרים הבאים).
