אני באמת כל כך אוהבת את העבודה שלי, לפעמים כמעט מוזר לי לקרוא לה "עבודה", לא כי היא לא קשה (מאוד!), אלא כי היא חלק מאוד גדול ממי שאני, מהזהות שלי.
ואף על פי כן, בתקופות עמוסות במיוחד, מאתגרות, כשנדרשת ממני הכלה משמעותית, מאסיבית מהרגיל, של קשיים, סבל, סודות, סיפורים אמיתיים שעולים על כל דמיון… אז בתקופות כאלה, כשמגיע סוף היום או סוף השבוע, אני מארגנת את הקליניקה, מקפלת אותה לקראת שבת, מסתכלת על מה שנשאר, על סימני הסערה שהתחוללה כאן ורק מי שהיו בחדר יוכלו להבין, עכשיו הם צל חיוור ועדין, מריחת צבע מקרית בכיור, חריטה של עפרון שעברה מהדף אל השולחן, סימני הכסא על הרצפה. אני מסתכלת על כל זה, יודעת שהתקדמנו השבוע, שעשיתי הכל כדי להטיב, להקל, ובכל זאת הצער, הקושי, הידיעה שהדרך עוד ארוכה וקשה מאוד, כל אלה גורמים לי לפעמים להפליג בדמיון ולחשוב:
"אם הייתי בוחרת אחרת- מה הייתי עושה?"
אני מנסה לדמיין לעצמי מקום שאין בו צער, עיסוק שהשגרה בו פשוטה מאוד, ארצית, אולי מונוטונית, רבת ידיעה וצפי תקופה ארוכה קדימה.
אצלי בדמיון כל אלה מיתרגמים בדרך כלל לעבודה בחנות פרחים. אני רואה את עצמי יושבת שעות ארוכות, אולי לבד, אולי עם שותפה (אולי גם היא הגיעה מרקע דומה לשלי?), מאזינות לזמרות פולק או אינדי שקטות במערכת ממש טובה, בה שומעים את הנשימות לפני כל משפט, שוזרות, שותות תה ומדברות. עד שחושך.
לפעמים מישהו נכנס, אנחנו מייעצות בקלות, הרי ההתלבטויות אינן הרות גורל ונסיוננו בסיוע רב (מדי) בשביל העבודה הזאת גם ככה.
לפעמים אני בחנות ממתקים, או במאפיית לחם מאוד פשוטה ולא מפונפנת ואינסטגרמית, רק לחם וחלות יש בה.
אני יודעת שאלה חלומות חלקיים מאוד, פנטזיות, כמו איזה קראש מהתיכון שאת לפעמים חושבת "מה היה קורה אם הייתי הולכת איתו? אולי היינו מקפיאים את הזמן ועד היום היינו ככה, כמו שהיינו אז?"
אני יודעת שלא. היינו מתבגרים ומבינים שהחמצנו הרבה דברים או אנשים אחרים, היינו משווים את מה שהיינו למה שנהיינו עם הזמן ואולי הפער הזה היה מאוד כואב לנו. באותה מידה אני יודעת שגם בחנות פרחים יש גם נבילה, רקבון, נקיונות, ספקים, וניירת, וטפסולוגיה של סוף שנה, והמון סיכונים, הוצאות ודאגות.
ועדיין, חנות הפרחים הקטנה והצבעונית נשארת איתי, מעין מקום בלב שלי שמחפש פשטות, נשימה.
איך אייסד לי חנות כזאת בתוך השגרה הקיימת, הסוערת, הקיצונית, הדרמטית, וגם- החשובה, המשמעותית, מרובת נקודות המפנה וההתקדמויות?
מקווה להבין. אני מרגישה שאני מבינה כל פעם קצת יותר, עם הזמן.
אני שמחה שאני לא לבד בזה, שכמו שאני חלק ממעטפת חיי המטופלות, המטופלים והמודרכות שלי – כך גם לי יש מעטפת טובה ושומרת, בבית ובעבודה.
זה מוכר לך? המחשבות על הדבר האחר שהיית עושה, שעוד עולה לפעמים כמעין משאלה? אם כן ממש אשמח לקרוא…
