פני אשה על רקע שחור וארבע ידיים שמכסות את הפנים מכל הכיוונים.

אחיותיה המרושעות של הטראומה

"אשמה" ו"בושה" הן שתי האחיות המרושעות של הטראומה.

הן מרימות את ראשן אחרי שמשהו קשה קורה ומתחילות לעבוד במרץ;
"למה לא עשיתי יותר?"
"איך לא חשבתי להתנהל אחרת?"
"למה לקח לי כ"כ הרבה זמן להגיב?"
"למה אני לא עושה הרבה כמו ההוא וההיא?"
"למה קשה לי ככ להיות עם הילדים עכשיו? אין לי זכות להתלונן!"

קולן הולך והופך להיות דומיננטי בראשנו, ועכשיו אנחנו כבר לא רק בהתמודדות עם האירוע עצמו, עם השלכותיו ועם האימה שהוא מעורר אלא גם איתן, אורחות שלא הזמנו ובאו להתנחל בלי תאריך צ'ק אאוט. לא משנה כמה עשינו, איפה הבית שלנו, מה המשאבים שלנו, באיזה מצב האירוע הזה תפס אותנו, האשמה והבושה מצויות בכל דבר, בכל פעולה סתמית שפעם היתה שגרתית ומשמימה ועכשיו היא פריבילגיה לא מובנת מאליה. כי שרדנו. כי אנחנו כאן, וזה מקרי למדי. ומפחיד.

חשוב לי לציין שזה מאוד מובן והגיוני. חשוב לך לעזור אבל גם קשה, ייתכן ויש פחד עצום לצאת, להשאב, להטלטל, להפגע. וכבר קשה לדעת מה בדיוק מועיל, ולמי, ועד מתי.

הדרך עוד ארוכה. יש עוד הרבה מה לעשות, ויש המון דרכים להושיט יד. המון. ועוד יהיו. חשוב שננסה לנהוג בחמלה, כלפי עצמנו וכלפי הסביבה, נזכיר לעצמנו שעשינו ונעשה כמיטב יכולתנו בהתחשב במצבנו. ויחד עם זאת- שתמיד אפשר גם להשתפר, לא מאוחר.

בימים האחרונים נפתחו אינספור חמ"לים, שנועדו לסייע בכל כך הרבה דרכים. אני רוצה להציע לך, הרוצה לעזור אבל הארועים והיוזמות מבלבלים ומציפים מבחינתך: אפשר גם לפתוח חדר רגיל, בבית או בלב, גשמי או רגשי. לא חובה לפתוח חדר מלחמה עם מערך לוגיסטי מורכב.

אפשר למצוא דרך צנועה, קטנה, להרגיש תחושות תועלת ומשמעות.

הן חשובות ביותר, ערכן לא פחות מאשר העזרה עצמה ונוכחותן תעזור לבושה ולאשמה לעזוב מוקדם יותר ולפנות את מקומן. תועלת ומשמעות יוכלו לסייע בהפחתת הרגשות הקשים המתלווים לחרדה ולאימה מהארועים עצמם.

כדי להשיג תחושת תועלת ומשמעות אין צורך להכנס לסחרור ולעשיה עד הקצה של עצמך. הכוחות והמשאבים שלך, של כולנו, סופיים ומסוימים. כדאי להקשיב להם, כדי שנוכל להמשיך לסייע ולהיות עוגן יציב וארוך טווח לאלה שחרב עליהם עולמם, כמו גם לסביבתנו הקרובה.
גם עליה צריך לשמור קרוב ובטוב.

חתימה שירה רקע שקוף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גם אלו מעניינים

טושים ועטים מקרוב

טוב שבאת!

תמיד כתבתי. שירים, ברכות יום הולדת ארוכות ומשתפכות. פעולות לצופים, מכתבי אהבה, רשימות עתירות סעיפים של חלומות ושאיפות לעתיד. רעיונות שארצה להגשים, יוזמות מפורטות בעזרתן

לפוסט המלא
מרחבי דשה עם שמיים כחולים ועננים באופק

זה בסדר

זה בסדר להרגיש שכל מה שחשבת שאת יודעת על דברים, על החיים- לא תקף עכשיו, או שאין לך גישה לכל זה. הקשר עם עצמך יחודש, עכשיו הוא אולי קשה מדי, כמו נפילת חיבור רשת. זה בסדר לבכות, לא רק בסוף היום. 
זה בסדר.

לפוסט המלא
כרכרה מנצנצת

כשהכרכרה היא דלעת

מסיימים תיכון ויוצאים לחיים. נראה שלכולם זה עובר ממש בטוב. יש תחושה שמתרחשת איזו מסיבה ממש כיפית אבל הבת שלך מרגישה שהיא לא חלק ממנה.
הדרמה הזאת עשויה להחוות לנו כמוגזמת מאוד, אבל בשבילן היא אמיתית. איך נוכל להיות דמויות מאזנות ומסייעות, לאפשר שיתוף במה שקורה ולהקל על תחושבת הבדידות?

לפוסט המלא
השקיית עציצים בחנות פרחים

מה היה אילו…

אם הייתי בוחרת אחרת- מה הייתי עושה?
אני מנסה לדמיין לעצמי מקום שאין בו צער, עיסוק שהשגרה בו פשוטה מאוד, ארצית, אולי מונוטונית, רבת ידיעה וצפי תקופה ארוכה קדימה.
זה מוכר לך? המחשבות על הדבר האחר שהיית עושה, שעוד עולה לפעמים כמעין משאלה?

לפוסט המלא

כיתבו לי ואחזור אליכם בהקדם

דילוג לתוכן