"אשמה" ו"בושה" הן שתי האחיות המרושעות של הטראומה.
הן מרימות את ראשן אחרי שמשהו קשה קורה ומתחילות לעבוד במרץ;
"למה לא עשיתי יותר?"
"איך לא חשבתי להתנהל אחרת?"
"למה לקח לי כ"כ הרבה זמן להגיב?"
"למה אני לא עושה הרבה כמו ההוא וההיא?"
"למה קשה לי ככ להיות עם הילדים עכשיו? אין לי זכות להתלונן!"
קולן הולך והופך להיות דומיננטי בראשנו, ועכשיו אנחנו כבר לא רק בהתמודדות עם האירוע עצמו, עם השלכותיו ועם האימה שהוא מעורר אלא גם איתן, אורחות שלא הזמנו ובאו להתנחל בלי תאריך צ'ק אאוט. לא משנה כמה עשינו, איפה הבית שלנו, מה המשאבים שלנו, באיזה מצב האירוע הזה תפס אותנו, האשמה והבושה מצויות בכל דבר, בכל פעולה סתמית שפעם היתה שגרתית ומשמימה ועכשיו היא פריבילגיה לא מובנת מאליה. כי שרדנו. כי אנחנו כאן, וזה מקרי למדי. ומפחיד.
חשוב לי לציין שזה מאוד מובן והגיוני. חשוב לך לעזור אבל גם קשה, ייתכן ויש פחד עצום לצאת, להשאב, להטלטל, להפגע. וכבר קשה לדעת מה בדיוק מועיל, ולמי, ועד מתי.
הדרך עוד ארוכה. יש עוד הרבה מה לעשות, ויש המון דרכים להושיט יד. המון. ועוד יהיו. חשוב שננסה לנהוג בחמלה, כלפי עצמנו וכלפי הסביבה, נזכיר לעצמנו שעשינו ונעשה כמיטב יכולתנו בהתחשב במצבנו. ויחד עם זאת- שתמיד אפשר גם להשתפר, לא מאוחר.
בימים האחרונים נפתחו אינספור חמ"לים, שנועדו לסייע בכל כך הרבה דרכים. אני רוצה להציע לך, הרוצה לעזור אבל הארועים והיוזמות מבלבלים ומציפים מבחינתך: אפשר גם לפתוח חדר רגיל, בבית או בלב, גשמי או רגשי. לא חובה לפתוח חדר מלחמה עם מערך לוגיסטי מורכב.
אפשר למצוא דרך צנועה, קטנה, להרגיש תחושות תועלת ומשמעות.
הן חשובות ביותר, ערכן לא פחות מאשר העזרה עצמה ונוכחותן תעזור לבושה ולאשמה לעזוב מוקדם יותר ולפנות את מקומן. תועלת ומשמעות יוכלו לסייע בהפחתת הרגשות הקשים המתלווים לחרדה ולאימה מהארועים עצמם.
כדי להשיג תחושת תועלת ומשמעות אין צורך להכנס לסחרור ולעשיה עד הקצה של עצמך. הכוחות והמשאבים שלך, של כולנו, סופיים ומסוימים. כדאי להקשיב להם, כדי שנוכל להמשיך לסייע ולהיות עוגן יציב וארוך טווח לאלה שחרב עליהם עולמם, כמו גם לסביבתנו הקרובה.
גם עליה צריך לשמור קרוב ובטוב.