טושים ועטים מקרוב

טוב שבאת!

תמיד כתבתי.

שירים, ברכות יום הולדת ארוכות ומשתפכות.

פעולות לצופים, מכתבי אהבה, רשימות עתירות סעיפים של חלומות ושאיפות לעתיד.

רעיונות שארצה להגשים, יוזמות מפורטות בעזרתן אוכל לשנות.

רשמים, תזכורות, יומני מסע ויומני זכרונות.

פתקים לעצמי, פתקים לאהובי, לילדיי.

מכתבי פרידה ממטופלים בסופו של תהליך.

מחשבות שעפו באויר וקשרתי את זנבותיהן בחוט עפיפון שקוף כדי שלא ייעלמו לתמיד.

סיפורים. גם כאלה שפחדתי שיקראו, כאלה שפחדתי להעלות על הדעת, ובכל זאת כתבתי.

כתבתי ואיירתי, מחברות על מחברות, לפעמים ניירות נפרדים שגם אותם איגדתי במעטפות, מיכלים וקופסאות. היו כאלה שלא יכולתי לסבול ונפרדתי מהם (גם בגריסה או בזריקה למיחזור יש הקלה גדולה), חלקם הגדול איתי עד היום. 

ב2017 התחלתי להעז לכתוב לא רק לעצמי או לנמען מסוים אלא לכל מי שרוצה לקרוא, בעמוד פייסבוק בשם "חומרים מחוץ לקופסא". כתבתי על החומרים שהם היסודות שלי, האישיים והמקצועיים, על הממשקים ביניהם ועל החיבורים שקורים בין העולמות, במכוון או במקרה.

זה לא יהיה מוגזם לומר שהכתיבה החוצה, ההעזה להשמיע קול באופן הזה- שינתה משהו במהלך חיי.

הבלוג הזה הוא עוד שלב בייסוד מקום משלי. ניתן למצוא כאן את עיקר התכנים שעלו במהלך השנים לרשת, וכמובן שאת כל אלה שעוד יעלו בהמשך. הוא מאפשר הצצה אל התחום המורכב הזה, טיפול באמצעות אמנות, מפגש עם הייחוד והתועלות הבלתי רגילות שניתן להפיק מתהליכים טיפוליים יצירתיים וגם היכרות מקרוב עם הגישה שלי כמטפלת.

אני מזמינה אתכם לקרוא, להגיב (גם למה שעלה כבר מזמן, אני קוראת הכל), לשתף וליצור קשר. אני מאוד סקרנית לדעת כיצד הדברים נקראו והתקבלו, האם שינו והשפיעו על הקוראים ובאיזה מובן.   

אני כאן.

חתימה שירה רקע שקוף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גם אלו מעניינים

פני אשה על רקע שחור וארבע ידיים שמכסות את הפנים מכל הכיוונים.

אחיותיה המרושעות של הטראומה

"למה לא עשיתי יותר?"
"איך לא חשבתי להתנהל אחרת?"
"למה לקח לי כ"כ הרבה זמן להגיב?"
"למה אני לא עושה הרבה כמו ההוא וההיא?"
"למה קשה לי ככ להיות עם הילדים עכשיו? אין לי זכות להתלונן!"
אפשר למצוא דרך צנועה, קטנה, להרגיש תחושות תועלת ומשמעות.

לפוסט המלא
מרחבי דשה עם שמיים כחולים ועננים באופק

זה בסדר

זה בסדר להרגיש שכל מה שחשבת שאת יודעת על דברים, על החיים- לא תקף עכשיו, או שאין לך גישה לכל זה. הקשר עם עצמך יחודש, עכשיו הוא אולי קשה מדי, כמו נפילת חיבור רשת. זה בסדר לבכות, לא רק בסוף היום. 
זה בסדר.

לפוסט המלא
כרכרה מנצנצת

כשהכרכרה היא דלעת

מסיימים תיכון ויוצאים לחיים. נראה שלכולם זה עובר ממש בטוב. יש תחושה שמתרחשת איזו מסיבה ממש כיפית אבל הבת שלך מרגישה שהיא לא חלק ממנה.
הדרמה הזאת עשויה להחוות לנו כמוגזמת מאוד, אבל בשבילן היא אמיתית. איך נוכל להיות דמויות מאזנות ומסייעות, לאפשר שיתוף במה שקורה ולהקל על תחושבת הבדידות?

לפוסט המלא

כיתבו לי ואחזור אליכם בהקדם

דילוג לתוכן