זחל על ענף

פרפרים

הילדים שלי אוהבים פרפרים, אז החלטנו לנסות להזמין אותם אלינו לגינה. הלכנו למשתלה וביקשנו צמחים שפרפרים אוהבים, ובניגוד למה שתיארנו לעצמנו שנקבל- לא קיבלנו צמח פורח ברוב הדר אלא משהו שנראה קצת כמו תלתן שנקרא "פיגם רפואי", שיחים נמוכים וזולים עם עלים פשוטים. אבל אנחנו אנשים מאמינים (לאנשים אחרים) אז האמנו, שתלנו וחיכינו.

לאחר זמן מה הגיעה פרפרית והתפרפרה לה שעות ארוכות בין שיחי הפיגם שלנו. חשבנו "יופי, הנה זה עובד". עוד לא ידענו עד כמה.

שבוע לאחר מכן הילדים קראו לי החוצה בצעקות מתלהבות- על הפיגם בקעו להם עשרות זחלים יפיפיים, ירוקים מנוקדים ו, כמיטב הקלאסיקה- רעבים. הצלחה מסחררת, הילדים מאושרים- "איזה כיף שיש לנו חיות לטפל בהן ולדאוג להן" (חמודים, יש לנו כלב. עוד הרבה לפני שהייתם בתכניות שלנו. אמנם הוא כבר ממש זקן אבל הוא עוד קצת שומע, אז אם אפשר באיזי עם ההתלהבות כלפי חיות אחרות, הוא עוד לא התאושש מזה שנולדתם ושהוא כבר לא בן יחיד).

תוך יומיים שיחי הפיגם כמעט נעלמו. מיד רצנו למשתלה בגאון, השווצנו בפני צוות המשתלה שפתחנו מפעל הזנה קטן ויש לנו צורך בעוד מזון לקטנטנים החדשים שלנו. שתלנו עוד שיחים והזחלים המשיכו לגדול ולזלול.

כל יום ספרנו אותם ווידאנו שכולם שם, אבל לאט לאט- הם התמעטו. אנחנו מניחים שחלקם נטרפו על ידי ציפורים ברות מזל, חלקם אולי יצאו לחקור את העולם, אבל יותר מכל- הטרידה את הילדים הקבוצה ש"איבדה כיוון"- הזחלים שיצאו לטפס על ענפים ריקים מעלים ואלה שפנו לטפס על הגדר הסמוכה או על הרצפה.

"אמא תחזירי אותם למקום, לאן הם הולכים?! הם ימותו! אין שם אוכל!"

ואני מקשיבה, והתגובה המיידית שלי היא להיענות, גם כדי לשמח אותם וגם כי אני מסכימה איתם שהזחלים האלה לא יודעים מה טוב בשבילם, וצריך לכוון אותם חזרה למקום. ואז אני נזכרת שבעצם, הם בעלי חיים, יש פה איזה מהלך אינטנסיבי נורא של שינוי, גדילה, התפתחות, אולי יותר מרוב בעלי החיים בטבע, ומי אני שאתערב בזה. אולי אני לא יודעת מה טוב בשבילם יותר משהם יודעים בשביל עצמם? אולי אם דווקא אזיז אותם, ארים אותם, אגע בהם- אחרוץ את דינם? אולי זה מה שיסית את מסלול חייהם הטבעי ויזיק להם?

אז החלטתי, למורת רוחם של ילדיי, לא להתערב, ולתת לכל זחל ללכת לדרכו כרצונו.

****

כאן פחות או יותר היה אמור להסתיים הסיפור הזה ולהתחיל החלק הפיוטי של הפוסט, על הקשר בין החוויה הזאת, של הפרפרים הפוטנציאליים, לעולם הטיפול.

על כל הפעמים האלה בהן מגיעים אליי הורים למתבגרים ומשתגעים שהילד שלהם לגמרי לא במסלול אליו הם כיוונו אותו, שהוא עושה להם דווקא, מתבצר בעמדתו, הולך ומתגלם בפקעת של עצמו והם רק רוצים לראות אותו בתנועה, בתלם, בעשיה, עומד בציפיות ונוהג כפי שהוריו (או העולם) חושבים שכדאי וצריך. ואיך נחזיר אותו למסלול יחד? ואני מצדי חושבת גם- איך אוכל לעזור להם לראות את הזווית שלו, לעמוד על זכותו להיות בפקעת, לעבור משלב לשלב בקצב ובאופן שלו, להזכיר להם שגם הם עברו שלבים וגם הם לא תמיד עמדו בציפיות. וכדי שהילד יפרח ויהפוך מזחל קטן לפרפר יפיפה- חייב להיות גולם בדרך, אין דרך אחרת…

יפה לא? קישור נחמד בין משהו מחיי היומיום לעבודה ולעניינים מהותיים. איזה כיף, הייתי מסיימת את הפוסט הזה בכך שאכן הפרפרים פרחו וזכינו לצפות מהצד במהלך שלם ונפלא.

אבל האמת היא- שלא מעט זחלים אכן "איבדו את הדרך" ולא שרדו. מצאנו באדנית גם כמה חשופיות שנראו די מרוצות מהזחלים המוטלים על ידן. יש לי הרגשה שלמרות שאין להן לא יד לא רגל ולא שום איבר נורמלי- במקרה הזה דווקא יש להן יד בדבר (גגלו את זה, זה לא מופרך).

בשלב מסוים- בודדים נותרו תלויים על מה שנשאר משיחי הפיגם, ראשם למטה, כמו עטלפים קטנים או אולי כמו עוברים שמתכוננים לרדת בתעלת הלידה ולהתחיל את הגלגול החדש של חייהם כמשהו אחר לגמרי.

לפני כמה ימים החברה קדישא של הנמלים באו להעמיס את הגולם האחרון שהמתין להן על אדמת האדנית. מעין מסע לוויה מוזר ליצורים שלא מימשו את הפוטנציאל שלהם עד תום.

ואולי זה קצת טיפשי, וזה כבר יותר מעסיק אותי מאשר את הילדים ("הפרפרים בקעו ועפו נכון אמא?" ברור, זה מה שקרה)- אבל המחשבה הזאת, על מה היה קורה אם הייתי בכל זאת מתערבת ו"מחזירה אותם למקום" לא עוזבת אותי.

"פנטזיית הצלה" של מטפלים היא תופעה נפשית רווחת מאוד, במסגרתה המטפל מאמין שביכולתו לרפא את מטופליו בעצמו וללא קשר לנסיבות חיצוניות או לאנשים אחרים (שדווקא מצטיירים כמקור כל הרע וכגורם מעכב ומקשה בהכרח).

הפנטזיה הזו של מטפלים, להציל אחרים, להראות להם את הדרך- נחשבת לאחת המוטיבציות השכיחות והעיקריות בבחירת מקצועות הסיוע והטיפול השונים, וכל עוד היא נשלטת, מתקיימת במינון סביר ולצד ענווה, כל עוד היא גם מודעת מדוברת בתהליך הליווי המקצועי של המטפל- היא מהווה מרכיב חיוני בתהליך הטיפול. הרי כל מי שבוחר לטפל רוצה להאמין שיוכל להוביל לשינוי ולהטבה בחיי אחרים, זו המוטיבציה הבסיסית לעשות זאת.

לעומת זאת- נוכחותה בעוצמה גבוהה ובמודעות נמוכה- עלולה להזיק לכל המעורבים בתהליך הטיפולי, ליצור יחסי כוח, תלות ושליטה שאינם מטיבים, ובקיצור- כשהמטפל שוגה לחשוב שהאחריות, התשובה והמזור לכל צרותיו של מטופלו נמצאת אך ורק בידיו שלו, המטפל המסוים, או כשהמטופל ממש מפחד לעזוב או לסיים את הטיפול כי אין מישהו אחר בעולם שיוכל לעזור לו- יש בעיה.

אז בימים האחרונים אני נמצאת בתווך שבין הרצון להיות במקום המקסים הזה שנותן לכל אחד ללכת בדרכו ולמצוא אותה בעצמו, ובין לומר לעצמי (שלא לומר – להלקות את עצמי) "הלו! נרדמת בשמירה, יכולת למנוע את זה ואם היית מתערבת היו המון פרפרים בגינה שלך".

אני חושבת שכל המטפלים נמצאים על הסקאלה הזאת ומתלבטים כמה ואיך להיות נוכחים, מה יעזור ומה יזיק, איפה התערבות ורצון ישיר לסייע עלולים להחוות כפולשניים ומצד שני- איך יותר מדי חופש ומרחב עלולים להחוות כנטישה ושמיטה של המטופלים, ליווי לא מספיק קרוב, אולי אפילו- קור.

מה הרגישויות של כל מטופל בנושא הזה, איך נמצא את המרחק הנכון, המיטיב.

ומי אמר בכלל שזה לגמרי בידיים שלי? שהדבר המשפיע ביותר הוא מה אחליט לעשות ואיך אחליט לנהוג?

במשך כמה ימים לא יצאתי לאזור אדניות הפיגם בגינה. המראה הזה של הענפים העירומים והמקומות בהם זחלו להם עד ממש לא מזמן זחלים שמנים ויפיפיים שאמורים היו להפוך לפרפרי זנב סנונית מרשימים- העציבו אותי מאוד.

כשהסתכלתי עליהם היום ככה מרחוק, בלי שיראו אותי, ראיתי שבקצוות הענפים מתחילים לצוץ להם עלעלים חדשים. השיחים הקטנים האלה סלחנים, לא זוכרים.

למרות כל מה שקרה להם, עליהם, לעליהם- הם מתחדשים, מחכים לסיבוב הבא, מזמינים חיים ומקווים שהפעם זה ייגמר אחרת. זה המהלך הטבעי שלהם וזה מה שיש להם להציע לעולם.

חתימה שירה רקע שקוף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גם אלו מעניינים

טושים ועטים מקרוב

טוב שבאת!

תמיד כתבתי. שירים, ברכות יום הולדת ארוכות ומשתפכות. פעולות לצופים, מכתבי אהבה, רשימות עתירות סעיפים של חלומות ושאיפות לעתיד. רעיונות שארצה להגשים, יוזמות מפורטות בעזרתן

לפוסט המלא
פני אשה על רקע שחור וארבע ידיים שמכסות את הפנים מכל הכיוונים.

אחיותיה המרושעות של הטראומה

"למה לא עשיתי יותר?"
"איך לא חשבתי להתנהל אחרת?"
"למה לקח לי כ"כ הרבה זמן להגיב?"
"למה אני לא עושה הרבה כמו ההוא וההיא?"
"למה קשה לי ככ להיות עם הילדים עכשיו? אין לי זכות להתלונן!"
אפשר למצוא דרך צנועה, קטנה, להרגיש תחושות תועלת ומשמעות.

לפוסט המלא
מרחבי דשה עם שמיים כחולים ועננים באופק

זה בסדר

זה בסדר להרגיש שכל מה שחשבת שאת יודעת על דברים, על החיים- לא תקף עכשיו, או שאין לך גישה לכל זה. הקשר עם עצמך יחודש, עכשיו הוא אולי קשה מדי, כמו נפילת חיבור רשת. זה בסדר לבכות, לא רק בסוף היום. 
זה בסדר.

לפוסט המלא
כרכרה מנצנצת

כשהכרכרה היא דלעת

מסיימים תיכון ויוצאים לחיים. נראה שלכולם זה עובר ממש בטוב. יש תחושה שמתרחשת איזו מסיבה ממש כיפית אבל הבת שלך מרגישה שהיא לא חלק ממנה.
הדרמה הזאת עשויה להחוות לנו כמוגזמת מאוד, אבל בשבילן היא אמיתית. איך נוכל להיות דמויות מאזנות ומסייעות, לאפשר שיתוף במה שקורה ולהקל על תחושבת הבדידות?

לפוסט המלא

כיתבו לי ואחזור אליכם בהקדם

דילוג לתוכן