או שלא. לא חייבים כמובן, יש כאלה שלא אוהבים ואם אתם מאלה אז סבבה, אל תאכלו.
אבל אם אתם אוהבים, אם זה טעים לכם- תאכלו, אפילו רק אחת.
אפשר גם יותר, אני לא סופרת לכם.
אם החלטתם לוותר לגמרי מסיבה כלשהי- גם סבבה לגמרי. זכותכם.
רק אם אפשר, תשתדלו לא להזריק אל תוך הסופגניה האחת הזו את כל הרגשות השליליים שלכם על עצמכם; את רגשות האשמה, את הפחד להיראות טפשיים או ילדותיים, את הפחד להתלכלך, את הפחד להראות הנאה פשוטה מאוכל טעים, את הרצון לשלוט בעצמכם או באחרים. את הפחד לגדל ילדים שלא יודעים לשלוט בעצמם. אלה הרבה דברים לשים בתוך סופגניה אחת וגם ככה עם כל התוספות שמעמיסים עליה בימינו- כבד לה.
כל שנה לקראת החגים, ובעיקר לקראת חג החנוכה, עולים מחדש קולות המתבגרות והמתבגרים שנכנסים לדריכות, למצב בלימה על המתקפה הקרבה. בקרב הזה יש שתי חזיתות- חזית הבופה וחזית המבוגרים המיוסרים למראה הבופה. קשה להכריע מי מהן קשה יותר.
אני שמה את ז'יטוני השוקולד שלי על השניה.
גם מתבגרים שבכלל לא עסוקים ברגיל במשקל ובמראה שלהם (תתפלאו אבל יש כאלה), שבסך הכל שלמים עם עצמם ובעלי דימוי עצמי גופני טוב יחסית, גם אלה מוטרדים עכשיו בענייני שמן ושומן.
אבל עכשיו אין מקום לדברים אחרים, הבה נשים את כל מכאובי העולם בצד לאור האימה, הו האימה המתקרבת.
ווינטר איז קאמינג ואיתו גל הסופגניות והלביבות המאיים להטביע את כולנו, הוא מעיר קולות ומקים שדים מרבצם. הנה מגיעים המאכלים ש"יפילו אותנו", שנה שלמה אנחנו אוכלים רק עלעלים ואוכל מאודה, נזירים טיבטיים, ועכשיו הגיעה שעת המבחן הגדולה- שעת הסופגניה.
ברצינות? לא הגזמנו קצת? יכול להיות שמרוב רצון לחנך לתזונה נכונה, אורח חיים בריא, מידתיות (כל אלה אכן חשובים ביותר בעידן השפע בו אנו חיים וגם חלק מהשפה הנהוגה כיום)- יש מצב שהזדנבו פנימה גם פחד מאוכל, נטיה לקיצוניות, בושה מאכילה בפומבי ועוד מסרים שלא התכוונו להעביר הלאה? אולי נכנסו ללקסיקון שלנו מילים מאוד קשות כשמוגש אוכל מסוים (לא רק בחנוכה), מילים שאנחנו מפנים גם כלפי עצמנו, והילדים שלנו קולטים ומיישמים על עצמם? "הרבצתי שיפוד אחד יותר מדי", תקעתי עוגה סתם ועכשיו אני מתה", "טוב שלא העמסתי כאילו סוף העולם הגיע".
דיבור קצת אלים לא? לא נחמד לעצמנו לכל הפחות.
המתבגרות.ים שלנו נמצאים בשלב בו הם בונים את הזהות שלהן.ם.
כל העולם נמצא עכשיו תחת זכוכית מגדלת, בתור לאודישן ענק בו יוכרע מה נכנס ומה לא, מה נכון ומה לא.
חלקם יזדהו איתנו, המבוגרים המקיפים אותם, ויאמצו אחד לאחד התנהגויות, אמירות ואמונות מבית, וחלקם יגלו חשיבה ביקורתית ורצון למרוד, שיגרמו לכך שיבחרו בדרך הפוכה בדיוק מאיתנו.
כך או כך, בין אם גידלתם מיני מי'ז קטנים או בדיוק ההיפך- התנהלות קיצונית תביא אתכם ואותם למקומות של קצוות, להתנהלות לא מאוזנת ולא מתונה. בנושא כמו אוכל זה ברוב המקרים מתכון לאסון.
באופן כללי תחום התזונה הוא מורכב, טריקי ומלא מלכודות. אנחנו רוצים ללמד את הילדים שלנו לאכול בריא ומגוון אבל שגם ירשו לעצמם מדי פעם לחרוג מכך בלי להרגיש נורא עם עצמם.
המינונים הם מה שהופך את כל העניין למסובך. בכל בית החוקים מאוד שונים, אנחנו לא רוצים להגיע למצב בו הילדים שלנו יחזיקו את עצמם מאוד חזק בבית וירגישו צורך לפצות את עצמם בבתים אחרים או כשיוצאים עם חברים, ואנחנו בטח לא רוצים שישמרו מאיתנו בסוד מה הם אכלו וישארו בלי יכולת לדבר על כך באופן פתוח.
אנחנו רוצים שיוכלו להנות בארועים מיוחדים, בימי הולדת ובחגים, אבל שלא יגזימו, שילמדו את הגבולות המתאימים. אבל מה הם? מתי זה מוגזם, האם המוגזם שלנו הוא המוגזם שלהם? האם תפקידינו לקבוע מתי די? מתי צריך להתערב? אנחנו הרי רוצים בטובתם.
יש מטפלים מומחים בתחום התזונה והפרעות האכילה, וחשוב לפנות אליהם במצבים בהם אתם מרגישים שהאוכל מנהל את הבית או מישהו מיושביו באופן שאינו רגיל או קיצוני משהכרתם. אם אינכם בטוחים- תמיד עדיף להתייעץ מאשר להתעלם. ובבקשה- ודאו הם אכן מומחים בתחום.
כל מי שעובד עם מתבגרים פוגש את הנושא הזה בשלב כלשהו וברמה מסוימת. זה כמובן לא אומר שלכולם יש הפרעות אכילה אבל בכל זאת הוא נושא נפוץ ונפיץ מאוד בגל ההתבגרות, הוא טעון וגורם להרבה מתח וריבים, בין הורים ומתבגרים וגם בין מתבגרים ובין עצמם. אני לא מכירה הרבה הורים שחושבים שהילדים שלהם אוכלים כמו שצריך, או כמו שהיו רוצים.
במקרים מסוימים הנושא הזה גם מביא לעימותים חברתיים, לעתים עד שיימינג ובריונות. אוכל והרגלי אכילה הם נושאים מרכזיים ומשפיעים על השיח והנורמות בין ילדים ונוער. לא מעט ילדות וילדים (לדעתי בעיקר ילדות אבל בהחלט לא רק) כבר מרגישות מאמצע שנות היסודי והלאה אי נוחות לאכול ליד אחרים. גם אם הן אוכלות כריך רגיל, של בית ספר.
חנוכה חג של אור, ויש לנו הזדמנות מעולה לשפוך הרבה אור על העניין הזה ולהוות מודל טוב ובריא לאלה שסביבנו (גם למבוגרים אגב). אנחנו יכולות.ים לבחור להיות מודל טוב ובריא יותר- רגשית ונפשית, כבר מהיום.
אפשר לגשת אל אוכל, גם אם הוא עתיר קלוריות, כאל מה שהוא וזהו, ולא כאל משהו שאומר משהו עלינו או על כושר העמידה שלנו. אפשר לנסות לוותר על השיחה מעל כלי ההגשה ולאכול, בלי להצהיר ש"רק אחת", או "רק הפעם" או "ממחר דיאטה". גם- כי כמבוגרים אנחנו מבינים שזה חרטא, וגם- כי זה מעביר מסר שזה לא בסדר, לאכול, להנות, לצאת מהשגרה, לחגוג. אפילו לחגוג להצטער למחרת בינינו ובין עצמנו. אפילו אז לא מדובר בחטא שכדאי להתייסר לגביו.
אפשר גם לוותר לגמרי בלי לצאת בהצהרות דרמטיות לגבי הנסיבות והשיקולים של הבחירה, פשוט להימנע וזהו, בלי לצפות לגל מאמינים אחרינו.
אם כל זה גדול עליכם, אם אתם מרגישים חסרי גבולות, חסרי שליטה ובקצוות- קודם כל זה זמן טוב לעשות חושבים ולדאוג לעצמכם, ללא קשר לילדים ולמתבגרים סביבכם, ועד אז- נסו לא לשים את עצמכם ואת הסביבה במצבים בלתי אפשריים ומענים- אם מבחינתכם אי אפשר להתנהל בריא וטוב מול מאכלים מסוימים וזה מאוד רגיש וטריגרי- אז תשתדלו לא להכניס אותם הביתה ואז לריב על מי אכל, כמה ולמה והאם זה בסדר.
ואל תתחקרו את הילדים אם אכלו אותם בחוץ. אתם תבחרו את הבחירות שלכם והם את שלהם.
שיהיה חג שמח ומתוק
