יש לי סבתא רותי, נינג'ה צברית תל אביבית בלב (ומודיעינית בפועל) בת שמונים ועוד קצת. בכל פעם שאנחנו נפגשות אני לא מאמינה שזה הגיל שלה, שמונים ומשהו, ושאני בת שלושים ומשהו, או יותר נכון כמעט בת ארבעים.
להזדקן זה לא פיקניק, זה קשה לכולם, מביא איתו מפגשים והתמודדויות עם הבריאות ועם עצמך, הרבה חשבון נפש, ותסכול מהפרידה הכפויה מהאנשים היקרים לך, מהדברים שאהבת לעשות וכבר מאתגר יותר לעשות אותם, הכל מתכנס ומצטמצם, זה קשה.
לנינג'ות כמו סבתא רותי זה אקסטרא קשה כי היא אשה כל כך פעילה, חריפה, רב תחומית, חברותית, אוהבת לבלות ולחוות. אפשר להוציא את הסבתא מתל אביב אבל לא את התל אביב מהסבתא.
בתקופת שיא הקורונה היו כמה נקודות שלדעתי היו לה קשות במיוחד, אני מאמינה שפסח והימים שלפניו היו הקשים ביותר. במסגרת מלחמתה בקורונה- היא פתחה מטבח מרכזי והתעקשה לבשל לכלללללל הילדים, הנכדים והנינים את האוכל המסורתי של החג (גפילטע, כבד קצוץ, חרוסת, על הרגל הקרושה ויתרנו בצער).
והיה מבצע חלוקה, כל משפחה שלחה נציג לפתח הבניין שקיבל את שלו, והפיירקסים נפוצו לכל עבר, ובערב החג ישבתי ואכלתי בבכי את האוכל שלה, וכל כך הצטערתי שאנחנו לא יחד.
היום, אחרי תקופה ארוכה של הישארות באיזור הבית, נסענו יחד לתל אביב. הרגיש כמו חו"ל.
ביקרנו במוז"א, בביאנלה לאמנות ועיצוב. כמה כיף לראות מוזיאון פתוח ומלא מבקרים. כמה מוזר שכולם עם מסכות, זה נראה כמו מיצג בפני עצמו, אנשים רעולי פנים מסתובבים סביב אמנות.
מבחינתי הבשורה הגדולה של הביאנלה היתה המקום המכובד והרב של עבודות רקמה. לכו לראות, הכל. ממש כדאי.
סבתא שלי עצרה דקות ארוכות מול עבודות של לוסי אלקויטי בשם "מריונטות" (מוצגת במרכז "אדם ועמלו"). עמדה בעיניים נוצצות.
אני מודה שהופתעתי מההשתהות הארוכה שלה מול העבודות האלה, בטכניקה מעורבת, על קרטון, שמזכירות את בובות המריונטה הליצניות שהכנו בבית הספר לקראת פורים. לא כל כך הסגנון הרגיל שלה. היא אוהבת פאר ומלאכות יד.
ניגשתי אליה ולא הייתי צריכה לשאול, היא ישר סיפרה לי את הסיפור הבא, אני כל כך מצטערת שלא הסרטתי אותה אבל היא לא כל כך אוהבת להצטלם, אנסה להיות נאמנה למקור עד כמה שאוכל:
"אני לא יודעת אם תאמיני, אבל אני הייתי ילדה מאוד שובבה. אם הייתי היום ילדה בטח היו אומרים שאני היפראקטיבית. הייתי כל הזמן על עונשים, כבר לא התרגשתי מזה.
באחד הימים לימדו אותנו להכין כאלה מריונטות, כמו זה, מעניין אם זה עובד"
(בשלב הזה היא התכוונה לנסות למשוך בחוט ועצרתי אותה. אני בטוחה שכשלא הסתכלתי היא בדקה. בבקשה אל תגעו באמנות).
"אז הכנו כאלה בובות ותלינו בכיתה, ואני חשבתי שזה מצוין כי הבובה שלי היתה תלויה לידי והיא הסתירה חור קטן שהתחלתי לחפור עם עפרון בקיר. במשך כמה ימים חפרתי את החור הזה והסתרתי עם הבובה עד שבסוף היה חור ממש גדול שיכולתי להעביר דרכו את היד ולגעת בחצר.
פעם אחת יצאתי כאילו לשירותים, ואז הכנסתי מבחוץ את היד לכיתה, תפסתי את החוט והתחלתי להזיז את הבובה ולעשות לכיתה הצגה וקולות מצחיקים. כולם צחקו אבל המורה כעסה וכמובן שגם על זה קיבלתי עונש. אני לא מאמינה שעברו מאז שבעים שנה. לאן הלכו שבעים שנה".
רותי הילדה הקטנה עומדת שם ומספרת לי על "תעלול הכלא שושנק" המוצלח בהתלהבות ובגאווה, ותוך כמה שניות, כמו בועת סבון, היא מתפוגגת ומשאירה אחריה את סבתא רותי, אותן עיני תכלת נוצצות על סף בכי, מתגעגעות לסבא שלי שהלך לעולמו לפני חצי שנה, ולכל מה שהיה מאז ועד היום.
מעבר לזה שהיא פשוט מצחיקה נורא ומספרת הכל נפלא (ושבהחלט יכולתי להאמין שהיא היתה ילדה שובבה)- שמחתי על הזכרון הזה שהיצירות האלה העלו בה, כי זה עזר לי להמחיש לה מה המקום של יחידה טיפולית במוזיאון לאמנות, זו היתה דוגמא נהדרת שעוררה בי הרבה געגוע וגם עזרה לי להסביר לה מה עשיתי במוזיאון עד לפני כמעט שנה. ובכלל מה זה המקצוע הזה, טיפול באמנות, ולאן אפשר להגיע איתו, ושבעצם הוא נוגע לכולם, באמת לכולם. שתינו הסכמנו שהרבה יותר נחמד לדבר על החיים במסגרת חוויה של תערוכה מאשר בישיבה בחדר ניטראלי, היא יכלה לעבור חיים שלמים בלי להזכר בסיפור הזה לולא העבודות האלה.
אחר כך ישבנו בבית קפה, סבתא רותי אכלה כריך סביח ולא הפסיקה להתפעל מהשילוב הגאוני הזה, שגילתה רק לאחרונה ("מי חשב לשים ביצה, טחינה וחציל בסנדויץ'? זה הרי לא יעלה על הדעת וזה כל כך טעים!")
ודיברנו כהרגלנו על פוליטיקה ועל עניינים משפחתיים, וכשבאנו ללכת המלצרית שלנו אמרה לי "איזה כיף לך, יום כיף עם סבתא" ואיחלתי לעצמי עוד המון ימי כיף כאלה, בהם סבתא שלי מספרת לי סיפורים, וקונה לי הפתעות, ומתנצלת שבגללה אנחנו הולכות כל כך לאט, למרות שמבחינתי זה בדיוק הקצב הנכון ללכת בו.
