מההתחלה

פעם חשבתי שהמועקה הקבועה של סוף כל אוגוסט קשורה רק לדאגה (ותודה לפייסבוק על הזכרונות, יש ימים בשנה שפחות כיף להזכר בכמה שאני עקבית). חשבתי שאני דואגת איך הילדים שלי יסתגלו למסגרת, לקבוצה ו\או למורה חדשה. בשנים בהן כל התשובות היו נכונות ממש לא ישנתי רוב אוגוסט.

השנה הבנתי שהסלע הזה שמתגלגל לאיטו במשך כל חופשת הקיץ ומתמקם בול באמצע החזה שלי ערב האחד בספטמבר, כבר לא מתמיד בגלגולו כי אני דואגת, אלא כי שוב הגיעה תקופת ההתחלות הגדולה של השנה.הזמן לא עצר, המחזוריות הזאת ממשיכה להתגלגל ויש שנים בהן זה מרגיש שאין רגע לנשום בין לבין והנה הכל חוזר ומתחיל שוב.   

התחלות מאתגרות אותי, והילדים, כתמיד, הם סוג של נקזים כאלה שדרכם אנחנו חווים דברים. אני מרגישה כאילו אני בעצמי עוברת הסתגלויות וזה מעיק. בתקופה כזאת בה כל העולם סטה מהמסלול ותוך כדי גם עברנו דירה והכל התחיל מחדש הקשיים היו גדולים וניכרים מתמיד.

אני רוצה להתחיל מהאמצע, בלי המאמץ שכרוך בלהבין איך הדברים עובדים, על מי אפשר לסמוך, עד כמה המילים היפות של תחילת השנה יתגשמו, אם בכלל. אני רוצה *לדעת*.  

כשהייתי ילדה וניגשתי לספר חדש- נהגתי קודם כל לקרוא את העמוד האחרון ורק אז הייתי מתחילה. תוך כדי קריאה היה יושב לי בראש כל הזמן הסוף, עמום, עתיר בפרטים ובשמות שעוד לא הכרתי, ולאט לאט התחברו לי הדברים שהוזכרו בו והבנתי טוב יותר מה קראתי לפני שהתחלתי באמת. אפילו לא ביאס אותי שהקטעים המותחים לא תמיד מתחו אותי, הידיעה היתה חשובה לי יותר מהמתח, הייתי ילדה מתוחה גם בלי עלילות של אחרים. אהבתי להחזיק ככה בשני קצוות החוט המסובך ולהתיר את הקשר לאט לאט, בלי שהחוט יהיה מתוח, בנועם, הופכת פלונטר גדול לפקעת עגולה.

בקיצור- אני והתחלות זה "לא". אין לי חדוות ראש השנה כזאת והתרגשויות. אני מנסה, באמת שאני מנסה שזה ידבק בי ולרוב זה לא קורה. אני צריכה *לדעת* שיהיה בסדר, לטפח תקוות זה מקסים אבל הן כל כך חמקמקות, דורשות תחזוקה, אמונה וגם הבלחות של הוכחות קטנות לכך שהן מוצדקות וששווה להמשיך להחזיק בהן למרות הקושי.

לכן- אני כל כך מבינה לליבם של מי שפונים אליי בנוגע לטיפול, עבור עצמם או כהורים, עבור ילדיהם. ההיסוס נוכח בקול, הרגשות מעורבים, החששות מוצדקים. זו תחילתה של התקשרות ארוכת טווח הכרוכה בהשקעה של זמן, כסף, אנרגיה ומעל הכל- נדרשות בה התמסרות, פתיחות, חשיפה.    

זה מאוד קשה להתחיל להתמודד עם משהו שמעכב, מורגש ונוכח בחיים. תחילת התהליך הזה כרוכה בהמון עמימות, התהליך כולו תלוי במידה רבה בקשר עם מישהי שעוד לא פגשת או שלוקח זמן להחליט אם היא הכתובת הנכונה. ומי מבטיח שדווקא זה יעזור? שזה עובד? שזה מתאים לי?   

בכלל- מתי בפעם האחרונה התחלת קשר חדש ביוזמתך, מתי הכנסת לחיים שלך גורם חדש, ועוד כזה שנועד לשנות לטובה את החיים שלך? רובנו לא מאומנים בזה בשגרה. בשלב מסוים אנחנו מפנימים מי נמצאים במעגלי החיים השונים שלנו וכמו מן אטומים זזים לומדים להתנהל בהם, בוחרים את המרחקים הנכונים לנו אחד מהשני (זו משימה מורכבת בפני עצמה), משנים את הקצב ואת הנתיב מפעם לפעם, לפעמים יש התנגשויות שמשפיעות על כל זה… אז להחליט להכניס עוד עיגולים זזים למעגלים האלה? זה ממש לא קל, לכו תדעו מה יכול לקרות.

הרגע בו אני עומדת ליד הדלת, דקה לפני פגישה ראשונה, גורם לראש לרוץ במאתיים קמ"ש, לנסות לחבר מהנקודות הידועות שלי מהשיחה הטלפונית שלפני המפגש תמונה כלשהי, סקיצה ראשונית, משהו קלוש שאפשר להחזיק בו. זה רגע של אי ודאות אבל גם של סקרנות, שאלות והתרגשות.

רגע אחר כך ייכנסו לחיי מטופלת או מטופל חדשים. כשהדלת תיפתח- אשחרר את התמונה הראשונית הזאת לאויר כמו בלון הליום ששאף לעננים בזמן שהיה כלוא בתוך הבית ואתפנה לראות מי באמת כאן.

בעוד חמישים דקות כבר לא נהיה זרים גמורים, נבין מעט טוב יותר מה נוכל להשיג כאן יחד ונצא לדרך.

ככל שעוברות השנים הסלע הזה של תחילת השנה הולך ונשחק ואיתו המועקה מכובד המשקל.

הפרופורציות משתנות, היכולת להיות במצבי הסתגלות גדלה, ההצלחות מצטברות. אפשר לעשות זום אאוט ולראות שגם לפלונטר בחוט יש חוקים משלו, הוא לא סתם תסבוכת אקראית. המהלך הכללי מתבהר, הקשר בין השנים הולך ומתברר, סיבוכים שהותרו בשלבים מוקדמים מקלים על ההתמודדות עם אלה שעוד נפגוש, הקשרים דומים והמיומנות שלנו בפתירתם ובפתיחתם הולכת ומשתכללת אם מתמידים.

אי אפשר להציץ בסוף הספר. הוא עוד לא כתוב, משתנה בלי הפסקה ונכתב תוך כדי תנועה. סוף החוט חבוי בתוך הפקעת ומחכה בסבלנות לתורו להתגלות. אם נחזיק כל הזמן בשני הקצוות לא נוכל להשלים את המהלך בנחת, הידיים לא יהיו פנויות.    

אני מרגישה שזה הולך ונהיה שווה את המאמץ, במישור האישי ובמישור המקצועי, וכך גם הזכות לסייע לאחרים להרגיש כך- ללכת במסלול ללא סימני דרך מוקדמים, ללא סילבוס ובכל זאת להסכים ללכת יחד, עד שהפקעת עגולה.

ואז, בסוף- ההתחלה היא נקודה מאוד מסוימת בזמן, שאי אפשר בלעדיה.

איזה מזל.