ילדים יוצאים לדרך בשביל בטבע

יוצאים לדרך

אני לא יודעת מה אתכן, אבל יכולה להעיד על עצמי שבמצבי חירום מהסוג שקורה עכשיו, מעבר לחרדה שתוקפת אותי, מה שמקשה עליי ממש הוא הרעש הוירטואלי, העצות, המאמרים, הרשימות, הלינקים, הפתרונות… כל זה.

ובכל זאת הנה אני מוצאת את עצמי כותבת כאן, משהו שאולי ייחווה ככזה ששייך לרשימה הזו שתיארתי כאן, אז עוד לפני שאני מתחילה יש לי איזה צורך כזה לשים את זה על השולחן ולהגיד את זה:

לכל בית יש את ההתנהלות שלו, וכל משפחה מוצאת את הדרכים שלה להתמודד עם מצבים כאלה, כפרטים וכמכלול. כשכל זה ייגמר- לא יחלקו מדליות להורים שיצאו מגדרם ומהעור של עצמם כדי לבדר את הילדים שלהם, שום מפקחת לא תבוא למדוד את זמן המסכים או את התפריט שלכם, לא יהיה כיבוי אורות (אני מקווה! עכשיו הדאגתי את עצמי עם עוד תרחיש אפוקליפטי שייגמר החשמל), בקיצור- וזו אמירה כללית לגמרי שבכלל לא קשורה רק למה שאני עומדת לכתוב כאן: זה מהמם ללמוד, להתרחב, להרחיב את ההיצע ואת האופן בו עושים דברים או מנצלים את הזמן עם המשפחה- אם זה לא ממקום שנעים לכם או טבעי לכם– ותרו על זה, או לכל הפחות- חכו עם זה, בכל דבר. בעיקר עכשיו, שלא חסרים לחצים ומתחים, זה הזמן לעשות דברים שגם אתם אוהבים לעשות, לבד, כזוג וכן, גם עם הילדים.

אולי יש איזה משחק שאהבתם בילדות ולא נגעתם בו שנים, אולי יש איזה סרט שמתאים לכל המשפחה ובא לכם שהילדים יכירו (אנחנו עשינו כאן מרתון סרטי בטהובן ושכחו אותי בבית, תענוג). אולי יש פעילות שברגיל אין סיכוי להגיע אליה, והנה עכשיו נגזר עלינו המון זמן בבית. נסו להתחבר למקומות שעושים לכם נעים בלב, ואז, מתוכם, חפשו את אלה שהילדים יכולים להשתתף בהם.

אני אישית נרגעת כשאני עובדת בחומרים, ואצלנו בבית כולם אוהבים חומרים ויצירה בהם ולכן זה עובד אצלנו, וזו הסיבה שאני כותבת על זה, זו אחת השפות העיקריות שלי, בבית ובעבודה, יש בעולם המון שפות וכולן נפלאות ואין תחרות ביניהן.

אני ממש רוצה להאמין, מקווה, מאחלת לעצמי, שאם הדברים שאכתוב כאן, שהם לגמרי מתוך הניסיון האישי שלי ומה שעובד לי- אם משהו מכל זה ייושם בעוד בתים- זה ממקום כזה, סקרן, מתעניין, רגוע, ונחמד לעצמך, ולא לחוץ או שמרגיש שחייבים לעשות עכשיו משהו שלא בא לך טוב. ואם אתם לא בית כזה שכולם יושבים ויוצרים בו, אבל ואלה, בא לכם לנצל את הזמן הזה כדי לנסות להרחיב את הארסנל של הפעילויות המשותפות, אפילו בקטנה- יש מצב ששווה לנסות את מה שאני מציעה כאן, אפילו במתכונת מצומצמת. אבל שוב, רק אם זה לא מעיק או מאיים.  

ועכשיו שהוצאתי את זה מהסיסטם- אהלן!

החלטתי לעשות מה שאני יכולה במצב כזה, ופשוט לתאר איך אני מתארגנת לקראת התקופה הקרובה, במטרה לעזור לילדים שלי לא לטפס על הקירות (או לטפס פחות) ולא להתחרפן בעצמי מהסטטיות הקלסטרופובית של הימים האלה.

לי הכי טבעי לגייס בצו שמונה את חומרי האמנות ולהקים בבית עמדה כזו, של יצירה חופשית, בה אני לא מפעילה או מבדרת אף אחד, אלא להקים מרחב שמזמין את הילדים להיות עסוקים באופן אינטואיטיבי (וגם אותי! גם כשהם הולכים לישון!). זה היתרון הכי גדול בהקמת עמדה כזו ואני מבטיחה לכם שהשפעתה תהיה ניכרת גם אחרי המצב המוזר הזה- הילדים ילמדו בהדרגה לעבוד באופן עצמאי, יגשו לחומרים כשמשעמם להם וילמדו להסתדר בעצמם בדומה לאופן בו הם משחקים משחק דמיון באופן חופשי בלגו, בפליימוביל או בבובות. לא תמיד יש פניות או זמן להתעסק בזה ביומיום, ולא לכולם יש בבית מקום לפרוס עמדה כזו באופן קבוע (אגב- גם לי אין, שולחן המטבח מוסב בכל פעם לטובת פרויקט כזה או אחר אבל לצערי אין לי מקום קבוע בו הכל פרוס ומונח כרגע בשגרה). עכשיו, לאור המצב- דברים אחרים יזוזו לטובת היכולת של הילדים להיות חופשיים ועצמאיים יותר בבית, כפי שקורה בחופשות חול המועד ובקיץ. 

בפוסט הזה אסביר איך מניחים את התשתית לכל זה, ובהמשך, אתן דוגמאות יותר ספציפיות לדרכים בהן ניתן להרחיב את האפשרויות בתוך התשתית הטובה שהנחתן. כשקראתי את כל מה שכתבתי זה נשמע לי כמו תיאור של מבצע צבאי אבל אני מבטיחה שזה הרבה יותר כיף ופשוט מזה. כמו בצבא, השלב הזה מחולק לשלושה חלקים:

1. ***היערכות***

החדשות הטובות הן שבניגוד לתורים הארוכים בסופרים, אני משוכנעת שבגזרה הזו רוב הבתים ככולם מוכנים ועתירים בחומרים שימושיים וטובים דיים. קשה לי להתייחס לכל התקופה הזו בצורה חיובית, פחות מתחברת לפוסטים שמתייחסים לקורונה כאל הזדמנות לעשות חשבון נפש או שכדור הארץ כועס עלינו וכל זה (כלומר- אין ספק שהוא כועס מאוד, ובצדק, אנחנו מתייחסים אליו על הפנים אבל הקישור הישיר הזה בעיני לא ממש מוביל אותנו למקומות טובים או מועילים). יחד עם זאת, בהקשר הזה אני מוכנה להודות שבהחלט מדובר בהזדמנות נפלאה (ועוד פסח לפנינו אז בכלל)- לפתוח ארונות ומגירות, לראות מה יש בבית, מה עוד בתוקף, מה כבר לא עובד, למיין ולסדר מחדש, במיכלים זמינים ומתאימים. ממליצה בחום- להחזיק את עצמכם מלקנות דברים חדשים (אלא אם כן אין לכם ציוד ממש בסיסי).  

גם ההיערכות עצמה היא פעילות, ויש מקום לשתף בה את הילדים. השיתוף מעודד אותם להשתמש אחר כך בחומרים שהם עצמם מיינו והשמישו. הושיבו אותם למיין טושים, לחדד עפרונות, לסדר מגירות, לרכז במקום ייעודי אחד כל סוג של חומרים וחישבו יחד איתם איך נוח לסדר כל דבר. אם ניגשים לזה כאל פרויקט משותף ההירתמות בהמשך תהיה גדולה וגם הנכונות לשמור על הסדר של מה שהם אירגנו בעצמם ועמלו על כינון הסדר שלו מלכתחילה. זה גם מעביר מסר נכון של "אנחנו בזה יחד, אין כאן מבדרים ומבודרים, מפעילים ומופעלים, זה של כולנו באותה מידה". וזה באמת המצב.

חלק נוסף בהיערכות יהיה הסבת תשומת הלב לדברים יומיומיים אותם ניתן לאסוף ולהשתמש בהם באופנים חדשים (אפרופו כדור הארץ). אני ממליצה בחום, גם בשגרה, להציב שקית או מיכל ייעודיים לאיסוף אריזות, גלילים, מיכלים בהם ניתן לעשות שימוש חוזר, הם יעזרו לכם להימנע מקניות מיותרות ולאחסן באופן מוצלח חומרים שונים. לפעמים כשאין פה רעיונות או השראה, אנחנו שופכים את השקית הזאת ורואים מה אפשר לעשות עם התכולה שלה, זה בדרך כלל מניע מהלכים (גם אם בסופו של דבר לא משתמשים בשום דבר שהיה בשקית).

מה כדאי לאסוף?

גלילים, אריזות קרטון, גביעי מעדנים\גבינות, פקקים מכל הסוגים, עטיפות של תיונים (החיצוניות מנייר מצויר, יש דוגמאות נורא יפות), קופסאות של חסה (מפלסטיק שקוף, מעולות לאיסוף של גזרי עיתונים למשל), קרטוני חלב, קופסאות מרובעות של טישו, צנצנות של קפה (מעולות למי מכחולים), קופסאות שימורים (רק חשוב לעבור עליהן שוב עם פותחן קופסאות מבפנים ככה שלא יהיו חדות) ועוד ועוד. בקיצור- לחשוב פעמיים ממש על כל דבר לפני שזורקים. אפשר גם לאסוף דברים מהטבע אם יוצאים קצת, זה תמיד טוב וכיף.  

2. ***הגדרת גבולות גזרה (איפה, מתי ומה?)***

מה זה אומר? להגדיר מרחב פיזי בבית בו חומרי האמנות נגישים ולהחליט מתי משתמשים בהם, מה נגיש ומה מוצע רק כשמתאים לכם. זה מאוד אינדיבידואלי וכל אחת מאפשרת בבית שלה דברים אחרים באופן חופשי, וזה תלוי גם בגיל הילדים.

יכולה לשתף אתכן מה הולך כאן (ילדים בגילאי 11.5, 6.5 ו4 בוגרת לגילה): מה שנגיש תמיד ללא צורך בתיווך או בסיוע: עפרונות, גירי שעווה (כמו צבעי קריולה, מהסוג שיש בקלמר) טושים, צבעי מים, ניירות מסוגים שונים, גזרי עיתונים, מחדדים, מחקים, סרגלים, דבק סטיק, מדבקות, וושי טייפ, שדכנים, מספריים בטוחים לילדים ומחוררים. בפוסטים הבאים אציע דרכים לגיוון השימוש בדברים הנגישים בשוטף, ואכתוב גם מה עוד כדאי להציע לילדים בהמשך.   

כדאי לאפיין את גבולות הגזרה כעקרונות פוזיטיביים- מה אפשר לעשות ומתי מומלץ לעבוד ולא רק מתי לא- למשל, אם אתן, כמוני, לא אוהבות שעל הבוקר הילדים נדבקים למסכים, עוד לפני שביקרו בשירותים (כן זה קורה, אני יודעת שגם אצלכן!) אז אפשר להפנות למרחב היצירה, גם להרויח עוד זמן שליו יחסית בבוקר וגם ללמד את הילדים להתחיל את היום אחרת. אחת ההשראת הגדולות שלי בעניין היא הילה שפיצר, שדוגלת ב"ציור בוקר טוב" ואף מנהלת קבוצת פייסבוק בשם הזה, ממליצה לכן לבקר שם.

3. ***יישור קו ויציאה לדרך***

עכשיו, אחרי שעשינו את כל השלבים המקדימים האלה (בחיי שזה יכול לקחת חצי יום במקסימום), עוברים עם  הילדים על התוצאה ושולחים אותם לצאת לדרך- מוודאים שהם יודעים איפה כל דבר מונח, איפה מותר לעבוד, באילו כלים מותר להשתמש לאיזו מטרה (למשל- כשצריכים מים למכחולים, שלא תמצאו את עצמכן עם הרי כלים צבועים בשלל צבעי הקשת…), איזה מצע מתאים לאיזה חומר (כלומר- דף עבה או קרטון לצבעים רטובים או לחומרים "כבדים", מצעים עדינים יותר לחומרים יבשים. אגב גם זה תלוי בילד, יש ילדים שעובדים באופן עמוס גם בעפרונות או בצבעי פנדה ולכן כדאי להפנות אותם באופן כללי לניירות עבים או לקרטון לא משנה מה), וכמובן- לוודא שהם מבינים שעם העצמאות הזו מגיעה גם אחריות- עליהם לאסוף בסוף כל פעילות ולהחזיר כל דבר למקומו כדי שלא יהיה בלגן וכדי לשמור על החומרים. כמובן כדאי להדגיש שהם יכולים להיעזר ולעזור לאחים\ות שלהן.ם, גם לקטנים יש מה ללמד את הגדולים ולא רק ההיפך. כך תרוויחו על הדרך גם שיפור של הקשר בין הילדים ולא רק פעילות שמעבירה את הזמן.   

אם יש לכן ילדים קוראים, אפשר לכתוב את כללי העבודה במרחב היצירה, כדי שלא יישכחו, ובמידה והם מופרים, במקום לצעוק ולריב- פשוט לומר "בדקת כשקמת מעמדת היצירה שעשית כל מה שצריך כשמסיימים?"

זהו להפעם, מאחלת לכולנו בהצלחה רבה, שנעבור את הימים האלה בבריאות ושנמצא דרכים להתעודד. מאחלת לנו ימים נטולי עדכונים אקטואליה מדאיגה, עתירי יצירה כזו שואבת, שתשלוק לנו את כל היום ופתאום נרים ממנה את העיניים ונאמר "מה כבר ערב? הרגע התחלתי!"

חתימה שירה רקע שקוף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גם אלו מעניינים

טושים ועטים מקרוב

טוב שבאת!

תמיד כתבתי. שירים, ברכות יום הולדת ארוכות ומשתפכות. פעולות לצופים, מכתבי אהבה, רשימות עתירות סעיפים של חלומות ושאיפות לעתיד. רעיונות שארצה להגשים, יוזמות מפורטות בעזרתן

לפוסט המלא
פני אשה על רקע שחור וארבע ידיים שמכסות את הפנים מכל הכיוונים.

אחיותיה המרושעות של הטראומה

"למה לא עשיתי יותר?"
"איך לא חשבתי להתנהל אחרת?"
"למה לקח לי כ"כ הרבה זמן להגיב?"
"למה אני לא עושה הרבה כמו ההוא וההיא?"
"למה קשה לי ככ להיות עם הילדים עכשיו? אין לי זכות להתלונן!"
אפשר למצוא דרך צנועה, קטנה, להרגיש תחושות תועלת ומשמעות.

לפוסט המלא
מרחבי דשה עם שמיים כחולים ועננים באופק

זה בסדר

זה בסדר להרגיש שכל מה שחשבת שאת יודעת על דברים, על החיים- לא תקף עכשיו, או שאין לך גישה לכל זה. הקשר עם עצמך יחודש, עכשיו הוא אולי קשה מדי, כמו נפילת חיבור רשת. זה בסדר לבכות, לא רק בסוף היום. 
זה בסדר.

לפוסט המלא
כרכרה מנצנצת

כשהכרכרה היא דלעת

מסיימים תיכון ויוצאים לחיים. נראה שלכולם זה עובר ממש בטוב. יש תחושה שמתרחשת איזו מסיבה ממש כיפית אבל הבת שלך מרגישה שהיא לא חלק ממנה.
הדרמה הזאת עשויה להחוות לנו כמוגזמת מאוד, אבל בשבילן היא אמיתית. איך נוכל להיות דמויות מאזנות ומסייעות, לאפשר שיתוף במה שקורה ולהקל על תחושבת הבדידות?

לפוסט המלא

כיתבו לי ואחזור אליכם בהקדם

דילוג לתוכן