עברו כמעט עשרים שנים מאז שסיימתי תיכון ועדיין, לא משנה מה, בלילה שלפני תחילת הלימודים אני מתמלאת מועקה, לא יכולה לישון, מסתובבת בבית כמו סהרורית, מלאת טרדות אשר הולכות ומתעצמות, דווקא כי עכשיו זו לא אני פה על הפרק, אלא הילדים שלי.
אז הלילה, בניסיון להרגיע את עצמי, החלטתי להזמין למסיבה מיוחדת כמה נשים חשובות.
הראשונה שהגיעה, בשירת גבעטרון עם מילים מומצאות מצחיקות, היתה ליאורה, המחנכת שלי בכיתות ב' וג'. ליאורה חייכנית, אוהבת לשיר וגם לצייר. היא מציירת על לוחות הכיתה מן יצור מיוחד כזה, קצת דומה לאלפי מבלי סודות אבל לא לגמרי, משהו מקורי. ויש לה כתב כזה שפיצי, אין לי מושג איך היא מצליחה לכתוב ככה, כל אות יוצאת תמיד אותו דבר.
בסוף השנה היא הכינה לנו אלבומי כיס עם תמונות מאירועים שונים, אהבתי במיוחד תמונה אחת בה אני נראית עצובה, כי רגע לפני שצולמה אחד הילדים דקר אותי ברגל עם עפרון, בטעות. יש מצב שהחוד עוד ברגל שלי. ובכל זאת אני אוהבת את התמונה הזאת, הפנים שלי בה מאוד מוכרים לי.
בפורים שחגגנו בכתה ג' במהלך מלחמת המפרץ, ליאורה הביאה לכיתה צבעי פנים, כאלה שלא ראיתי אף פעם קודם לכן. ציירתי לעצמי על כל הפנים את מפת ישראל מחולקת לאזורי ההתראה, שאז סומנו באותיות. כמה דקות אחרי שסיימתי היתה אזעקה, רצנו למסכות, אני זוכרת איך ליאורה שמרה על קור רוח כשעזרה לי לעטות את המסכה בצורה כזאת שלא תקלקל את הציור על הפנים שלי, אפילו שלי כבר לא היה אכפת, פחדתי נורא. כמה הצטערתי על ארץ ישראל, חנוקה ומזיעה בתוך המסכה, וכמה הערכתי את הרצון של ליאורה לשמור עליה.
אחר כך, כשכבר לא למדנו יותר בבית הספר, היא המשיכה ללמד אותנו אצלה בבית או במקלט שכונתי, בקבוצות קטנות, תמיד עם חיוך על הפנים. יותר מששמחתי שנגמרה המלחמה, שמחתי לחזור לשגרת הכיתה איתה.
אחריה, בצעדים קצובים ומדודים, מגיעה למסיבה נוגה, שחינכה את הכיתה שלי בשנתיים האחרונות של היסודי. נוגה רצינית, מורה למדעים ולעוד הרבה מקצועות, בעיני היא היתה לא פחות מגאון, אצלה כבר יש פחות מקום לחוכמות אבל יש לא מעט רגעים של שטויות, יצירתיות, הצגות כדרך ללמוד ולפעמים גם כתחליף להגשת עבודה כתובה. הבנה עמוקה של משמעות גיל הביניים הזה, בין הילדות לנערות, השקעה רבה מאוד של זמן ואנרגיה בכל הקשור ליחסים בין בנים ובנות ולשיפור האקלים שנוצר בין חבורות. לא הבנתי איך היא מצליחה לראות אותי בין כולם, והרגשתי שבעצם היא רואה את כולם בין כולם, בעיני זו היתה אז (וגם היום) יכולת מופלאה ועל אנושית.
נוגה מגיעה למסיבה עם המון אוכל טעים ומושקע, לבעלה היה קייטרינג וכילדה זה הפעים אותי שיש אבות שעוסקים במשהו שלא קשור לצבא, על אחת כמה וכמה- אבא שעוסק באוכל! ממש מדע בדיוני.
מקום מיוחד לידי בשולחן אני שומרת לזוהר, שחינכה את הכיתה שלי בשלושת שנות התיכון. זוהר היתה ילדה ממש, כבר אז הבנו את זה וככל שעוברות השנים אני מבינה יותר ויותר כמה היא נדירה; מחנכת בת 27, נכנסת לכיתה של בני 16, מורה חדשה מהניילונים, עם כזאת אהבה ותשוקה לחינוך, להוראה ולספרות. אי אפשר היה שלא להתאהב, בה, במקצוע. זו פשוט לא היתה אפשרות.
אבל לא בגלל זה הזמנתי אותה.
הזמנתי אותה בזכות הפעם ההיא שקראה לי אחרי השיעור ללוות אותה לחדר המורים, ושם היה מן חדר קטן, פנימי, והיא הזמינה אותי אליו, נעלה אחריה את הדלת, ואמרה שלא אצא משם עד שאסביר לה מה קורה ואיך היא תוכל לעזור. כשאני כותבת את זה זה נשמע לי גם קצת מאיים כזה, אולי אפילו פולשני, אבל זה לא היה. זה היה ממש חשוב, לבכות את זה ולהקיא את זה, ואחר כך כבר ידעתי שאני לא צריכה לעשות כמעט שום דבר כדי שהיא תקרא לי, היא כבר תדע מתי אני צריכה אותה ותפעל.
והיא תמיד התעקשה לייצר ניראות שלי, ומקומות מיוחדים, באמת מיוחדים! בהם אוכל לתת משהו, וששמי יהיה כתוב איפשהו, שאוכל לחתום אותו.
כמה כאוס יש בחוויה הזו, בשנים האלה של גיל ההתבגרות. גם אם זכית בהורים הכי מגניבים בעולם- הם עדיין בהרבה מקרים- "דינוזאורים", ולא מבינים כלום, ובטח שלא אותך. זה כל כך לא מובן מאליו לפגוש בזמן הזה מבוגר אחד שלא רק ירוץ בקצב המשוגע של החיים ושלא רק יבוא בטענות אל "המתבגר-מעלה-העובש-המרוכז-בעצמו-והממורמר-תמידית", אלא גם יקדיש לפעמים איזה רגע, יעצור שניה ליד האדם המתהווה הזה שנמצא בתוך הוריקן בלתי ניתן לתמלול ויגיד "אהלן, בוא נשב רגע יחד".
זה לב הסיבה שבגללה אני עובדת בעיקר עם מתבגרות ומתבגרים בשנים האחרונות. אני רוצה להיות הפונקציה הזאת בחיים שלהם, מישהי שיכולה לתת פרומו שמגלה שההמשך שונה ויש תקווה, זום אאוט על ההתרחשות הזאת. לפעמים להחזיק איזה פנס או נר שמאיר ומזכיר שיש עוד חלקים, עוד פרטים, טובים, חזקים, שיש כבר איזה גרעין או נבט ייחודיים בתוך הסבך הזה שאנחנו בגיל ההתבגרות.
אז לזוהר, שאני בטוחה שהיא עדיין ילדה בהווייתה, אני שומרת מקום מיוחד, ואת החלק הטוב ביותר של העוגה. היו ימים שהרגשתי שהיא המצילה שלי, זה המעט שאוכל לעשות.
אחריהן מגיעות יחד שתיים, שפגשו אותי אחרי הצבא וממש רגע אחרי חתונה, בקפיצת ראש ללא שהיות מיותרות, כסטודנטית סופר צעירה בסמינר הקיבוצים:
תמר, ג'ינג'ית אש כזאת, אישה חזקה ונוכחת שלימדה קורס על הפילוסופיה של החינוך, ובעצם גרמה לי להבין שאני במקום הלא נכון, ושמה שאני באמת צריכה ללמוד בשלב הזה- זה פילוסופיה ואמנות בכלל, שזו דרך שהרבה יותר מתאימה לי להגיע אל עולם הטיפול מאשר דרך תחום החינוך. שתיתי את השיעורים שלה בקשית, בכל שבוע היא איגדה בזרים יפים ומעניינים מחשבות רבות שרצו לי בראש בלי סדר. כמה מנחם היה לדעת שהדברים כבר נחשבו, עובדו ונכתבו, שיש איפה לקרוא אותם, שיש הקשר תרבותי ורעיוני, כמה טוב שאין גבול לכל זה.
עם תמר באה גם אקל'ה, מורה מהסוג שכבר לא מוצאים היום. לא ייאמן כמה למדתי אצלה בשנה אחת, כמה מכל זה עוד עובר לילדים שלי. זוכרים שפעם למדנו טבע? אז אק'לה חיה את זה, לא רק לימדה את זה, ועוד חיה את זה גם היום (אני יודעת כי לימים גילינו כל מיני קשרים ממעגלים שונים, אז זכינו להיפגש עוד בטרם החלטתי לכנס את המסיבה המיוחדת שלי. לצערי נפגשנו לא רק בשמחות). אז בזכות אקל'ה אני יודעת שהעלים הורודים הזוהרים של הבוגנוויליה הם לא עלי הכותרת וזה טריק שיווקי, ובעצם הפרחים שלה די קטנים ומעפנים, שחרצית היא תפרחת מתוחכמת ולא פרח בודד רגיל, שדשא יודע לשכפל את עצמו, אני גם יודעת איך נקרא כל חלק בביצה (יש יותר מחלמון, חלבון וקליפה), המון דברים על חרקים, ועוד הרבה עובדות על העולם, שאולי נראות קצת לא חשובות אבל לי הן דווקא חשובות ממש. ואני גם יודעת שביאליק גרם לאחד הבילבולים הנפוצים ביותר כשכתב את "קן לציפור". כי כזו היא אקל'ה, מנסחת מבחנים יצירתיים ולא מוותרת על הזדמנות לחבר בין עולמות.
תמר ואקל'ה, עכברת העיר ועכברת הכפר, כל כך שונות, ושתיהן יחד לימדו אותי שיעור ממש חשוב בשחרור, בפרידה מתוך מקום מותאם ומדויק, הן ממש עודדו אותי לעצור אחרי שנת לימודים אחת ולהתחיל מחדש באוניברסיטה, והיו איתי בהמשך, ברוחן.
לפעמים מישהו רואה בך משהו לפני שאת רואה אותו בעצמך. איזה מזל שיכולתי לשמוע את מה שהיה להן להגיד ואיזה מזל שהן היו מספיק ישירות כדי לומר לי את זה, בלי אגו ומתוך ראייה אותי, ורצון להטיב איתי. ואם את כל זה הרווחתי מלימודים בשנה אחת במכללה לחינוך- היה שווה.
אני משאירה את השער פתוח, כבר נעים בחוץ בערב, הגרילנדות תלויות על העצים, צבעוניות ומאירות, השולחן ארוך, מכיל ומאכיל עוד שורה ארוכה של משפיעות שפתחו את ליבי ושינו אצלי כיוונים, מרצות שהכניסו אותי אל עולם הטיפול בצורה כל כך מיוחדת, מורות שלאחר מכן הפכו לעמיתות, מדריכות מקצועיות, מנהלות במקומות עבודה, רכזות- אבל עוד קצת מוזר לי להסתכל עליהן אחורה ככה, עוד מרגיש לי קרוב מדי וגם אישי קצת לכאן.
הרבה רגעי חסד עולים לי לראש עכשיו, ואני נזכרת בחרדה כזו של כלה שמסדרת שולחנות "אבל רגע מה עם זאת ומה עם ההיא שכתבה לי פעם מכתב, וההיא שיזמה מפגש משותף, ואפילו ההיא שהענישה אותי בצורה כזאת שגרמה לי לא לעשות יותר לעולם משהו שהיה אסור לעשות", הרשימה מתארכת.
נראה שהמסיבה עזרה לי להשיג את המטרה שלשמה כינסתי אותה, להסיר לרגע את הכובע הדאגן שלי ולחבוש את כובע הקסמים, אפילו שלרוב לא היה כזה קסום, של הילדה, של התלמידה, להודות על שזכיתי לפגוש, לפחות כל כמה שנים, מישהי שהבינה, שהבינה אותי. שראתה בי משהו ואף דאגה להעביר אותו אליי חזרה, אולי אצליח לראות אותו גם. לא תמיד הצלחתי, ולא תמיד הבנתי למה היא טורחת. עכשיו אני מבינה, ועכשיו אני תולה על הקולב את הכובע ההוא, המקושט בנוצה, וחובשת חזרה את אחד הכובעים העכשוויים שלי, של האמא- שיש לה ילדה שעוד כמה שעות מתחילה את שנתה האחרונה בבית ספר יסודי, וילד אחד שמתחיל את שנתו הראשונה כתלמיד, ואחת קטנטנה שמתחילה את גן טרום-טרום חובה, ולראשונה תהיה בגן כזה "של גדולים" והיום כבר הודיעה לי ש"לא בטוח שהיא תאהב את הגננות אז תגידי להן שלא יעלבו", ואני מרגישה איך הכובע הזה כבד אבל כבר קצת פחות לוחץ על הראש שלי, ושאולי, יש סיכוי, שגם הילדים שלי יפגשו אנשים נפלאים כאלה בדרך, ושגם הם ירצו לארגן להם מסיבות נפלאות כאלה יום אחד, ובעודם שוקדים על רשימת המוזמנים- נוכל להיזכר בהם יחד ואוכל לומר "אילו שותפים נפלאים היו לי בגידול הילדים שלי, כמה מתנות נהדרות שמצויות מעבר לגבולות עצמי, שלא יכולתי לתת להם בעצמי- הם קיבלו, איזה מזל".
