הסטודיו
עוד הרבה לפני שהוכשרתי לטפל באחרים- תמיד אהבתי ליצור בחומרים, לחקור אותם ולהתמקצע בהם.
כיום אני בעיקר רוקמת (על כל דבר), מציירת על קירות וגם אוהבת מאוד לכתוב.
הסטודיו הוא בראש ובראשונה המרחב שלי ליצור ולהיות אני.
אני מרגישה ברת מזל שבאפשרותי להזמין אליו מטופלים והורים כדי לעבור בו תהליכים משמעותיים ולהרגיש שהוא ממש בית.
בית יציב שאינו עף ברוח, אינו תלוי בגחמותיהם של אחרים או מאוים על ידם, שתכולתו קיימת ושהנפשות הפועלות בו נמצאות בזמן ידוע וקבוע.
אחד מהכוחות הייחודיים למקצועות הטיפוליים הוא שכשמטפל ומטופל נמצאים יחד- הבית הוא של שניהם ושל שניהם בלבד. אין צד מארח וצד אורח, הבית נברא ומשנה צורה בכל שעה מחדש, כאילו שניהם יחידים בעולם שהם בוראים להם יחד.
פעם אמר לי מטופל צעיר, בדיוק ובפשטות: "איזה כיף שיש מקום שהוא לא בבית שלי שאני יכול להשאיר בו דברים".
זה נכון ברמה המהותית בטיפול נפשי (כלומר- שיש מקום בטוח להפקיד בו תכנים וחלקים נפשיים, לחלוק ולספר וגם להעביר בתחושה, ללא מילים) ונכון על אחת כמה וכמה בטיפול באמנות שבו נפתחים מגירות ומיכלים, קורים תהליכי יצירה ממשיים, בחומר, ובסוף הפגישה הכל נאסף, נארז, מופקד ונשמר בקופסא או בתיקיה אישית.
אני יודעת שכינון המקום הזה, הסטודיו שהוא בסיס אם- הוא אחד הגורמים העיקריים שבזכותם אני ממשיכה לייסד יוזמות ולצאת להרפתקאות מסעירות בתחום המקצועי ובכלל בחיים.
