16 שנים גידלנו כלב קשה ומורכב וחשבתי שככה זה כלבים, שלכולם יש קריזות ומורכבות ושזה כמו לאמץ ילד יתום מאיזור מוכה מלחמה. שתמיד דרושים המון השקעה, תשומת לב וחינוך, המון למידה כל הזמן ובכל פעם כשנדמה לנו שהבנו- דברים משתנים וצריך ללמוד מחדש.
לפני שנתיים וחצי, כשביז'ו סיים את הסיבוב שלו פה, אחרי תקופה ממש קשה שהיה סיעודי לגמרי, אני מודה שגם הוקל לי ולא רק הצטערתי. הוקל לי כי הרגשתי שאיזה מתח ירד, שאני חופשיה, שכבר לא אצטרך בכל פעם שנצא ליותר מכמה שעות למצוא לו איזה סידור מאוד ספציפי שכולל השגחה בבית (הוא אף פעם לא סבל נסיעות וגם לא חיבב במיוחד כלבים אחרים, אנשים זרים או שינויים בכללי). אז כן, אהבתי אותו ממש אבל גם הוקל לי.
בהתחלה.
אחרי זמן קצר מאוד, קצר משחשבתי, אל החיים בבית ללא בעלי חיים הזדחלו ריקנות גדולה ומועקה. כולם כאן סיימו להתאבל ורצו שנביא כבר כלב חדש ורק אני לא יכולתי וטירפדתי את זה שוב ושוב. ורגע אחר כך התחילה הקורונה וזה קצת נשכח (אפילו שמחנו שנחסך מאיתנו לטייל עם כלב בתקופה הראשונה שעוד היה מבהיל לצאת מהבית. אחר כך קצת הצטערנו שאין לנו סיבה לצאת מהבית…). בין הסגר הראשון לשני עברנו דירה, יצאנו מהעיר לאיזור כפרי ופתוח, השדות והפרדסים המקיפים את הבית הזכירו לנו שזאת סביבה מצוינת לכלב, וכמה חבל שביז'ו לא זכה והעביר את כל חייו בעיר.
אבל עדיין לא רציתי. בכלל לא. כבר התחלתי להשלים עם הרעיון שכבר עברתי את השלב הזה, כמו ההשלמה שכבר לא יהיו לי תינוקות ושזה בסדר גמור, היה טוב וטוב שהיה ופניי אל השמש העולה ואל העתיד ועוד כל מיני אמירות מכחישות ומחפות על איזו שאיפה גולמית ופשוטה שכן יהיה כאן כלב, שאצליח להתגבר על הפחד ועל אי הוודאות ממה שיקרה הפעם כשאעז שוב לפתוח את הלב ולהכניס אליו יצור חדש, שנסמוך עליו ועלינו שזה יהיה בסדר.
בחנוכה האחרון התחלתי לפזול בלילות אל עבר אתרי עמותות. רק להציץ כדי לראות מה ומי חדש ואיך זה עובד היום, עברו כמעט 20 שנה מאז שהיינו בסיטואציה. איך בכלל בוחרים, איך נדע מה אנחנו רוצים ומה יעבוד, איך נדע שנתאים, איך נוודא שזה לא יהיה שוב כל כך קשה? ועכשיו גם הילדים בתמונה. הגדולה די שוות נפש לגבי כל זה, כל עוד זה לא חתול היא תשמח (היא פשוט מאוד אלרגית). האמצעי מדבר בלי הפסקה על האסקי סיבירי, זה החלום שלו. אבל עומר ממש לא מתחבר והאמת שגם אני לא, תמיד נראה לי מוזר כלב מזחלות בחום הישראלי. והקטנה רוצה ביז'ו שתיים, כלומר שוקי שועלי כזה, אבל בכל פעם שהיא רואה תמונה שלו היא מיד בוכה, אז אולי עדיף משהו אחר לגמרי?
לקראת יום ההולדת שלה החלטנו לצאת למבצע חשאי: יצאנו בשבת בבוקר מוקדם למתחם האימוץ של אס או אס בהרצליה, המקום בו הכל התחיל גם אז. בדרך שיננו לעצמנו ויישרנו קו לגבי האסטרגיה- לוקחים כלב קטן, פשוט, בלי עבר מורכב, שקט ולא נבחן, בלי פגיעות נראות לעין, לא גור ולא מבוגר מדי, כזה שהילדים יוכלו לקחת בעצמם לטיול בקלות. הפעם נהיה ממוקדים, הרי אנחנו בעלי ניסיון כבר.
מסתבר שלא רק אנחנו הקדמנו, המתחם כבר היה מלא למדי. שוב המראות מהם ניסיתי להמנע כל השנים וידעתי למה. על אף האהבה הרבה המורעפת מצד המתנדבים מכל עבר והעובדה שהכלבים אינם מוחזקים בכלובים או מכלאות אלא רק בבתי אומנה מפנקים (אני מצדיעה לכל מי שעושה את זה!)- בשבילי החוויה היא עדיין כמו הגעה לבית יתומים. זה כל כך עצוב לי, המוח מפסיק לתפקד ואני כמו נכנסת לאיזה איזור אחר במוח ובלב שלי, שמנסה להתמקד ולמסך את כל ההתרחשויות מסביב, להקשיב רק לאיזה קול שפונה אליי ספציפית ואומר לי "אני פה, אני שלך".
גם הפעם, כמו לפני כמעט עשרים שנה, זה קרה באופן די מיידי.
כלבה גדולה מאוד, עגולה ולבנה, כאובה, עם רגל נפוחה מסיבה לא ידועה ובטן מגולחת מאוד. ממררת בבכי, בקול, כמו שאשה בוכה אחרי שקרה לה משהו נורא. אני מתקרבת אליה ומיד קופצת עליי כלבה אחרת, דומה לה אבל רזה ותזזיתית ומלקקת את כל הפנים שלי, עושה לי מופע ופעלולים שנועדו לשכנע אותי להתאהב מיידית. הבוכיה מצדה מיד נרתעת, חוזרת כפופה למקומה ואני אחריה. היא בשלה, בוכה, פנים נפולים ועצובים, זנב בין הרגליים. היא שמה עליי את הראש ומייללת, ממש מדברת. לא קשה להבין שהיא בשפל של החיים שלה.
מהמתנדבות אנחנו לומדים שלא ידוע עליה הרבה, רק שנמצאה משוטטת בפזורה הבדואית עם כמה גורים. אלה ששרדו כמובן אומצו בלי בעיה והיא עברה עיקור בזק בהסגר בבאר שבע ולאחר מכן הגיעה הנה. כשהן תיארו לנו את המעט הזה כבר לא ממש שמעתי אותן, כמו גם את העובדה שלא ברור מה פשר הבליטה ברגל שלה ומה מצבה בכלליות. בשלב הזה היא כבר היתה שלנו וידעתי שכל השינון הזה בדרך הנה היה לשווא, היא הכלבה שלנו למרות שהיא בדיוק ההיפך הגמור מכל מה שתכננו.
בחודשיים הראשונים היא בכתה בלי הפסקה. היא עוד היתה נפוחה מאוד מההמלטה וכאובה מהעיקור, נתנו לה משככי כאבים שקצת עזרו. כשרצתה להשתין היא היתה נעמדת מול חומת אבן בחוץ ומשעינה את הראש שלה כדי ליצור מעין קונטרה שכנראה הקלה עליה את הכאב. לקח לה גם כמה שבועות להבין את הקונספט של טיולים עם רצועה, ראו שמאוד הביך אותה לעשות את הצרכים שלה כשמישהו עומד לידה, למה בכלל אנחנו חייבים לבוא איתה לכל מקום? אכן תעלומה. אף על פי כן- היא לא גילתה סימני תוקפנות בשום שלב, התנהלה בעדינות רבה, כמו הולכת על קצות האצבעות. לכן כבר ביום הראשון כאן בבית- קראנו לה איזי.
עברו חודשים עד שנבחה לראשונה. היא לא מעזה לעלות לקומת המגורים ונשארת קרוב מאוד למיטה שלה בסלון, פעם אחת עלתה על הספה ואחרי שאמרנו לה "לא"- פשוט הפסיקה לנסות. בלילות מוללה בפיה את קצה הוילון והשטיח וככה נרגעה עד שנרדמה. תפרתי את החורים הקטנים שנוצרו ורקמתי עליהם פרחים ודוגמאות, מתעלמת מהנזקים הקטנים ויודעת שזה זמני, ואכן כך היה.
זה לקח זמן ויכול להיות שדברים עוד ישתנו וישתפרו, אבל היום, תשעה חודשים מאז שהיא אצלנו, היא במקום אחר לגמרי. היא למדה לשחק בכדור במן גוריות מגושמת כזאת. היא מסתדרת מדהים עם כולם- אנשים, ילדים, בעלי חיים- לא רק כלבים, היא באמת אוהבת כל מה שחי, יכולה לשחק בשמחה עם חתולים ולשמוח כשבטיול הערב היא נפגשת עם קיפוד בשדה או אפילו עם חרק או לטאה, לתת להם בעדינות מן ליקוק נשיקתי.
היא מקבלת את כל מי שמגיע הביתה בלבביות ובעדינות. אני בטוחה שהיא יודעת להבדיל בין אורחים "רגילים" ובין מי שמגיע לקליניקה; אל מטופלים היא עדינה במיוחד ומאפשרת התייחסות אחרת. יש מי שפותחים כל מפגש בחיבוק ארוך מאוד איתה, לפעמים גם בישיבה לידה על הרצפה. קשה לזוז ממנה וכולנו כמעט מצטערים על כך שזמננו קצוב ושאי אפשר לשבת איתה ככה כל יום כל היום.
היא מזכירה לי פרה, גורמת לי להאמין שככה זה מרגיש לגדל עגלה, תינוקת חמודה של חיית משק (תמיד רציתי לגדל פרה או כבשה). היא כל כך אוהבת מגע, רק מתקרבים אליה והיא ישר על הגב, מגישה את הרגליים הקדמיות שלה ומבקשת שנשחק איתה באופניים או שלפחות נעסה אותן קצת. היא גם אוהבת לישון צהריים כפיות והיא ממש בגודל המתאים להיות הכפית הקטנה שלי. היא שמה את הראש שלה על הזרוע שלי ואני מתפללת שארדם על השטיח לפני שהיד שלי תתחיל לעקצץ.
היא גם נובחת לפעמים, בדרך כלל משמחה, ולפעמים היא גם מדברת, ממש מדברת כמו מרתה הכלבה הצהובה הזאת מהתכנית, שבלעה מרק אותיות. יש לה קולות מדברים כאלה כשהיא צריכה משהו וקל מאוד להבין מה היא אומרת.
אני חושבת שבפנים היא עדיין מאוד עצובה וכואבת. יש לה מקום מיוחד בגינה, מתחת לשיח יערה גדול וריחני, שבו היא חופרת לה, כל יום קצת, מקום משלה לנוח בו ולהתקרר. כשהיא שם אני חושבת שהיא מרגישה יותר היא, חוזרת למוכר, לאדמה של המדבר. לפעמים בא לי קצת להכנס איתה למכתש הקריר הזה ולהבין טוב יותר איך זה להיות היא, אולי לנסות לעזור לה להרגיש פחות לבד, לשכנע אותה שהגורים ששרדו את המעבר נמצאים בבתים ממש טובים, שזה הסתדר בסוף ושאין לה מה לדאוג. ושאני מצטערת על כל התלאות שהיא עברה עד עכשיו, על הכאב הפיזי, על הפרידה מהתינוקות שלה ועל כל שאר התחנות בדרך, ושאני מקווה שהבית שלנו הוא פיצוי הולם על כל זה. אני יושבת וחושבת על כל השתלשלות האירועים הזאת ובוכה, זה כמעט מקומם אותי כל העצב והצער שהאהבה הזאת בצורת כלבה ובמשקל 30 קילו מביאה איתה, למה זה תמיד חייב לבוא ביחד ולמה זה לא יותר פשוט, איך שוב קרה, חרף מאמצים רבים, שלא הכנסנו לחיים שלנו פשוט בעל חיים כמו שאנשים עושים והתכוונו גם אנחנו לעשות, ובמקום זה יש לי כאן עכשיו ממש תינוקת, כלבה עם פרצוף אנושי-כלבי- מנומש שרואה לתוך הלב שלי ואני לשלה, מראה ענקית, כדור דיסקו של רגשות. האם אוכל להעצב פחות ולהשאיר רק את השמחה והנחת שהיא מביאה איתה? אני מקווה שכן אבל אני ממש לא בטוחה שזה מה שיקרה.
לאחרונה התחלתי להשתעשע ברעיון של להביא לאיזי חבר או חברה משלה, היא כל כך אוהבת בעלי חיים, חתול כאמור לא אוכל להכניס הביתה, אז אולי כלב או כלבה קטנים שיוכלו להנות מחסותה ומהלב הטוב שלה, מהעדינות והשובבות הגורית שלה. אולי כך היא תהיה פחות עצובה ובודדה, פחות משועממת גם, אולי זה ישפר הכל. ואולי זה אינסופי וגם אז אחשוב שזה לא מספיק, אולי אז יהיו לי כאן שני עצובים. לא לא לא, זה יהיה בהחלט יותר מדי.
