הרגע בו אני עומדת ליד הדלת, דקה לפני פגישה ראשונה, גורם לראש לרוץ במאתיים קמ"ש, לנסות לחבר מהנקודות הידועות שלי מהשיחה הטלפונית שלפני המפגש תמונה כלשהי, סקיצה ראשונית, משהו קלוש שאפשר להחזיק בו. זה רגע של אי ודאות אבל גם של סקרנות, שאלות והתרגשות.
אתחיל בוידוי קצת מוזר: כשמישהו או מישהי מלמדים אותי משהו חדש או חושפים אותי לדבר שלא הכרתי- אני מייד קוראת לו על שמם. כך למשל
אני לא יודעת מה אתכם אבל כשאני מדמיינת לעצמי "אנשים יוצרים", "אנשים אמנותיים"- בדרך כלל יש לי בראש מן אימג' כזה של משטח גדול, אולי קנבס או נייר פרוס על קיר ענקי בסטודיו לבן ענק ומואר ובנאדם שמצייר עם כל הגוף שלו בחופשיות רבה, צבע ניתז לכל עבר, צריך סולם כדי להגיע עד הקצה, נו, הבנתם את הכיוון הכללי.
לכל אמא יש לפחות תכשיט אחד שלעולם לא תיפרד ממנו- תכשיט שנחרז על ידי הילד או הילדה שלה, בו מגולמת כל אהבתם הנקיה, הפשוטה, נטולה מקונפליקט, תסכול או קושי.
בשנים האחרונות הולכת ומתפשטת תופעה, שהיא מעין תחביב של ילדים ונוער- הכנת סליים. הרבה מאוד ילדים אוהבים להכין סליים, לחקור את רכיביו ולשכללם, ואלה שלא
© כל הזכויות שמורות לשירה אהרוני. אין לעשות שימוש בתוכן האתר ללא אישור מראש בכתב
תוכן וקופירייטינג: בָּרושְּקָה | עיצוב ובניית האתר: שרון רותם | צילומים: איילת לנדאו ויעל שטיין
