סליים (slime)

בשנים האחרונות הולכת ומתפשטת תופעה, שהיא מעין תחביב של ילדים ונוער- הכנת סליים. הרבה מאוד ילדים אוהבים להכין סליים, לחקור את רכיביו ולשכללם, ואלה שלא אוהבים לרקוח נהנים לרכוש (בחנויות או מחבריהם!) סליימים מוכנים ולהנות ממשמוש בלתי פוסק. עצרתי רגע לחשוב על הסליים הזה, לנסות להבין מאיפה הגיע לחיינו ולמה?

"סליים" (slime)  הוא בעצם שם כולל לסוגים שונים של מאסה דביקה, נמתחת וגמישה מאוד, שעשויה לרוב מדבק, צבע, סבון (בדרך כלל נוזל כביסה אבל לא רק) וחומרים נוספים כגון נצנצים, פתיתי קלקר וכדומה.

סליימרים מנוסים (כן, זה תחום בפני עצמו בקרב יוטיוברים צעירים, גגלו את זה) ימליצו גם להוסיף בוראקס (borax) מלח נתרן של חומצה בורית שעוזר לחבר בין המרכיבים השונים (חומר מתחלב).

אז מה העניין עם הסליים הזה? למה כל כך הרבה ילדים ונוער, גם כאלה שברגיל לא נמשכים לעבודה בחומרים ולא עוסקים בזה כחלק משגרת חייהם, למה הם בכל זאת כל כך אוהבים לערבב, ללוש, למתוח עד הקצה, לנפח, ליצור, להתנסות בחומרים שמחזיקים בידיים, לרדד, לשחק בדבק…הרי כל זה "של קטנים" לא?

בהיותי מחזיקה בתואר המכובד "אסיסטנטית בכירה לסליימרים מומחים" צברתי לא מעט שעות טיסה בקליניקה במסגרתן סייעתי למטופליי בהכנת סליים. לפני שאומר משהו משלי בעניין, אני מזמינה אתכם להיזכר בדברים שאהבתם ליצור בעצמכם כילדים בבית או במילים אחרות- להיזכר בדברים שהקפיצו להורים שלכם את הפיוז בכל פעם שעשיתם אותם. צריכים עזרה? רשמו מתכון:

שקית סנדוויץ' פשוטה מרשרשת ובתוכה: חתיכת סבון מוצק, מים חמימים ובפנוכו של טוש שפירקתם (הספוג הזה שעטוף בניילון שקוף ובתוכו כל המהות של הטוש, זכרונו לברכה). מתחיל להישמע מוכר? כמה שעות משמשתם את השקיות הנעימות האלה, כמה שקיות כאלה התפוצצו לכם בחדר או בילקוט?

זוכרים את צמידי הדבק? על כף יד פתוחה ומתוחה מורחים עיגול דבק פלסטי, מחכים שיהיה שקוף ואז מגלגלים אותו לצמיד (שאי אפשר להוריד בלי לקרוע)? זוכרים את כדורי הסלוטייפ ואת כדורי הגומיות (עוד טרנד שמתחיל לתפוס תאוצה שוב)?

בקיצור- בזמן שהיינו עסוקים ב"חיים עצמם" של גדולים- קצת שכחנו שגם אנחנו עשינו דברים דומים למדי בילדותנו, כדי לענות על צורך קדום ובסיסי שבעיני רק הולך ומתעצם עם השנים (מעבר לצורך בהפגת השעמום שכבודו במקומו מונח); הצורך בחישה, לישה, מגע, במפגש עם משהו אמיתי ביד, ואם זה משהו שיצרנו בעצמנו- מה טוב.

הצרכים הללו זוכים למענה מיידי בחיים שלנו כשאנחנו קטנים; החל מהמגע הרצוף, העמוק והמתמשך לו אנחנו זוכים מרגע הלידה, במהלך חודשי החיים הראשונים בהם אנחנו נישאים וממש גרים פיזית קרוב ללב של הורינו, דרך הלגיטימציה לה אנו זוכים לאכילה בידיים (ועם כל הגוף) כשאנחנו תינוקות. בהמשך- החינניות שבה רואים את הרצון שלנו להימרח בצבעי ידיים, בבוץ ובמה שבא ליד (אם אתם מעקמים מבט- נסו לחשוב כמה אנשים שאתם מכירים השקיעו לא מעט כסף בצילומי Cake smash כשילדיהם חגגו יום הולדת ראשון, גם אלה שסולדים מאוד מ"לכלוך" (אבל היי- זה אכן פוטוגני וחמוד מאוד!) וכמובן- בשנות הגן הראשונות בהן אנו נחשפים לחומרי ציור, לישה וכיור מגוונים.

שם, בגן, זה ברור מאוד מה כיף בכל זה. כמה טוב לגעת, ללוש, להרטיב, להימרח, להשפריץ. רוב ההורים מחפשים מסגרות חינוכיות שמעודדות מפגש עם חומרים, משחק בחול והיכרות עם מגוון רב של פעילויות יצירתיות. זו הרי הדרך של הילד להתפתח באופן תקין, להכיר את עצמו, את גופו ובהדרגה- להבחין בין עצמו ובין העולם.

בשלב מסוים, מבחינת רוב האנשים- בערך לקראת כתה א'- העניין נגמר, תינוקי, שייך לעבר. הפלסטלינה והחמר מוחלפים אחר כבוד בקלמר (ואו כמה חרוזים, בחיי שלא התכוונתי) והמירוץ מתחיל. עכשיו צריך להיות ענייני, מסודר, חרוץ, שקדן, אין זמן ואין מקום לשטויות.

נכנסים לשגרה עם סדר עדיפויות חדש ובאיזשהו מקום זה מובן, זה צו השעה, לשם מערכת החינוך מכוונת רוב הזמן. בנוסף- לרוב ההורים לא טבעי להקדיש תשומת לב ולהקצות מקום לחומרים כאלה בבית; זה דורש התארגנות והתעסקות, זה גם נדבק ומלכלך ומגיע שלב בחיים בו לא כולם רוצים להרגיש כל הזמן שהסלון הוא משפחתון. מודה ומתוודה שגם אני, מטפלת באמנות, לא ששה לפתוח בסשן של צבעי ידיים בכל הזדמנות עם קטנטניי (בטח שלא בימים בהם אני נפגשת עם מטופלים שמאוד ששים לעשות זאת…).

לאט לאט, באופן בלתי נחשב ולא מודע, המתקיים במימד קצת אחר שאינו קשור לשגרה, נבנה הגעגוע והיד חסרה את הדבר הזה שהיה בה בתקופה כל כך קריטית וראשונית ואיננו עוד. רוצים להרגיש, להריח, לשמוע ולראות את התנועה, לחוש את הבועות מתפוצצות בידיים. רוצים להחזיק.

בימים בהם שקדתי על שורות אלה שאלתי מדי פעם את המטופלים שלי מה הם כל כך אוהבים בסליים. התשובה העיקרית שחזרה על עצמה היתה "זה משהו להחזיק".

יש בשגרה של הילדים (ועל אחת כמה וכמה בזו של המבוגרים) כל כך הרבה קור- ספרים, מחברות, מסכים (נצפים ומוחזקים), עפרונות מכאניים, סרגלים, גאדג'טים, פידג'טים, רהיטים פונקציונאליים גנריים לא נוחים, הרבה דברים קשים. אנחנו רוצים שוב את הרך. העולם של היום הוא גם תחרותי ומהיר יותר, הרבה מצבים הם בינאריים, על אחת כמה וכמה דרך עיניהם של ילדים ועוד יותר בעיני מתבגרים; אם אתה לא הכי טוב במשהו- אתה גרוע בו, אם לא הצלחת להגיע לחוד החנית- נכשלת, אם לא הצטיינת- נפלת על הפרצוף. האמצע דהה ולפעמים הוא לא אפשרות קיימת. אין כמעט מצבים בהם ניסוי וטעיה מתאפשרים, ילדים היום כמעט לא זוכים לכך. בהדרגה הם נוטים להימנע ממצבים לא בהירים בהם ההצלחה אינה ודאית וגם ההורים מאוד חוששים שילדיהם יתמודדו עם קשיים או יחוו את עצמם לא מצליחים במובהק.

במקום להישאר עם החוסר- הילדים מוצאים וממציאים "משהו ללוש של גדולים", רוקחים לעצמם משהו שלא ניתן להכשל בו ושכל העניין בו הוא אי הבהירות, הסקרנות, ההשקעה וההנאה שבהקמת "המעבדה הביתית" בה נערכים ניסויים, טעויות, תהיות, שיפור המתכון ושכלולו באופן אינסופי.

אם אפשר על הדרך לעצבן את ההורים- דאבל לוטו! חיש יחושו למטבח או למכונת הכביסה, לארונות עם החומרים המוקצים (וכן, גם המסוכנים, שימו לב) וירקחו יש מאין סליים חלקלק ונמתח עם ריח חשוב (התכוונתי לכתוב "חשוד" אבל אהבתי את הטעות אז היא נשארה. כי הריח באמת חשוב בסליים, לעתים הוא משתנה עם הזמן וכדאי להיות ערים לריחות חשודים, לפעמים זה סימן שהסליים התקלקל והגיע הזמן להפרד ממנו).

אנחנו חיים במציאות בה כל אחד לבד בחדר אבל מצוי בקשר וירטואלי עם אלפי אנשי קשר בעולם, חיים בהם אנחנו בקושי פוגשים מישהו, ממש מפגש באותו חדר, פנים מול פנים. לכן יש נחמה גדולה בלפגוש משהו, ממש לפגוש על העור ובכל החושים, משהו שהמפגש איתו יכול גם לעורר מחשבות משוטטות, זכרונות או אפילו רק לאפשר הפוגה ושהות במעין ריקות נעימה.

כשסליים נוצר בחדר הטיפול אני מרגישה שאני חלק ממשהו מופלא, כי אז מתקיים מפגש ביני ובין המטופל וגם מפגש עם חומר. במצב הזה שלושה קיימים בחדר והדינאמיקה בין השלושה האלה מרתקת ומקדמת מאוד.

זה נכון אגב לטיפול באמנות באופן כללי וזה יופיו וייחודו של התחום- הוא מאפשר למטופל מפגש עם מישהו ועם משהו (עם מטפל ועם חומר).

לכן- בעיני הסליים הוא "חומר על", הוא נברא בחדר במידה ובאופן שהמטפל מאפשר ומתוך היצע החומרים הקיים בחדר. הוא מתחיל כחלקים נפרדים ומתגבש למאסה אחת שעובדת על כל החושים. הוא מסוגל להכיל הכל- חומרים רטובים, יבשים, דביקים, קשים, דוקרים, כבדים, נוזליים, צבעוניים- הכל יכול להכנס לסליים. כל רכיב משנה אותו ומשמעותי בו.

גם אם המטופל יבחר להכין סליים במשך תקופה, בכל מפגש- לעולם כל סליים שיווצר יהיה חד פעמי, קשה מאוד לשחזר סליים שנוצר (והסליים עצמו גם עובר תהליכים עם הזמן- ריחו, מרקמו וצבעו משתנים). כל מפגש איתו הוא ייחודי. מעבר לכל- הוא חומר שעומד בפני עצמו, המהות שלו היא המשחק החופשי בו, הלישה שלו, שינוי הצורה, העובדה שלא "מכינים ממנו משהו" ולא ניתן לשפוט את התוצר ש"יוצא ממנו". אין ציפיות ויעדים מובחנים, הוא קיים בזכות עצמו. כל אלה מהווים ביטוי גשמי, ישיר וחזק לתהליך הטיפולי שניתן לעבור במסגרת טיפול באמנות- כל מפגש הוא ייחודי, חד פעמי, תלוי במשתתפיו והם המרכז שלו.

הגדרתי לי כלל ביני ובין עצמי- להמנע ככל שאוכל משורות תחתונות חד משמעיות, עצות, כלים מובחנים ומשימות. כל אלה מצויים בשפע (ובאינפלציה מתמדת) ברשתות החברתיות ובכלל בעולם. במקום זה, אסיים הפעם בשתי הזמנות- הזמנה אחת להיזכר בדברים שהכנתם לעצמכם כשהייתם ילדים, אולי בניגוד לרשות ההורים, החזקתם אותם ביד ובזכותם הרגשתם קצת, ממש קצת- קצת יותר מעודדים, מרוצים, רגועים, אולי אפילו- קצת יותר קיימים. נסו לחשוב מתי נגעתם בהם, איך גיליתם אותם.

ועוד אחת: אם מתאים לכם לשתף פה בתגובות אודותיהם- אתם מוזמנים מאוד…