כשהייתי בת עשרים וקצת, סטודנטית לתואר ראשון בתל אביב, הרגשתי שכל העולם נפתח בפניי. אהבתי כל כך את האוירה בקמפוס, למדתי בשתי פקולטות ואהבתי את הדילוג ביניהן, את הגם וגם.
לצד כל העושר הזה התחלתי להרגיש החמצה, עוד לפני עידן הרשתות החברתיות שנבנו על מצע פורה של התחושה הזו, שרק הולכת ומתעצמת עם השנים.
הרגשתי שיש המון דברים שלא עשיתי ונחרדתי מהמחשבה שאולי כבר מאוחר מדי להתחיל עכשיו. הייתי מוקפת באנשים מוכשרים במגוון תחומים בפקולטה לאמנויות, אנשים שמגיל שלוש ידעו מה הם רוצים לעשות וחתרו לשם, ואני אהבתי הכל אבל עוד לא התמקצעתי בכלום.
מכל התחומים מה שהכי כאב לי היה נסיוני הדל בלימודי מוסיקה, שהסתכם בשנה וחצי של לימודי חלילית בכיתה ב'. גם אז לא הצטיינתי (בלשון המעטה).
רציתי לנגן, רציתי ללמוד לקרוא תווים, רציתי להבין מוסיקה וכבר לא הסתפקתי בלהאזין לה.
רציתי לנגן על צ'לו. משהו בגודל שלו ובאופן בו הוא מוחזק ביחס לגוף דיבר אליי. בשונה מהרבה מחשבות חולפות באוטוסטרדת הרעיונות שלי- ככל שעבר הזמן המחשבה הזאת התייצבה וסירבה לחלוף. זה הכאיב לי מאוד. הרגשתי, ממרומי גיל 22, שאני כבר מבוגרת מדי כדי ללמוד משהו חדש, שאין סיכוי שאוכל לעשות את זה, ומי בכלל ירצה ללמד מישהי בשלב הזה בחיים, עם אפס נסיון וידע?
בשלב מסוים כאב ההחמצה עלה על החשש מכשלון והחלטתי ללכת על זה, החלטתי לנסות.
שכרתי צ'לו בחנות באלנבי ומצאתי מורה ממש חמודה ומוצלחת, נלהבת מהאתגר החדש והלא רגיל (תום קלנר הנהדרת, לדעתי היא גרה בברלין כבר כמה שנים אבל מזמינה את חבריי המוסיקאים לתקן אותי אם אני טועה).
קל זה לא היה. הייתי צריכה להגדיר לעצמי מחדש את המטרה- מ"רצון לנגן יצירות שלמות בחופשיות" ל"לדעת לנגן, להבין את הכלי ברמה כלשהי".
אחרי כמה חודשים הפסקתי. קשה לי לומר בדיעבד למה בדיוק, אני לא חושבת שהתייאשתי או נשברתי, הסיום זכור לי יותר כמו הרגשה שהבנתי במה מדובר ושהשגתי את מה שרציתי להשיג- את חוויית המסוגלות והרשות העצמית לנסות כל מה שארצה ובכל שלב בחיים.
היום אני מבינה שהייתי ילדה! כמה מהר הספדתי את האפשרות ללמוד משהו חדש.
אם אפגוש היום צ'לו- לא אדע מה לעשות איתו. הוא בטח יסתכל עליי במבט ספקני וישר יראה עליי שאין לי מושג. באמת אין לי, אז מה? אז היה לנו רומן קצר, סוער ונחמד, גם לזה יש ערך.
נשארתי עם התהיה "מה היה קורה אם הייתי ממשיכה?"
כמובן שאין לי תשובה. אני רוצה להאמין שהייתי יכולה להגיע לרמה גבוהה של היכרות עם הכלי ועם השפה, אם רק הייתי רוצה.
השפה הטיפולית לעומת זאת מוכרת לי ממש מילדות, כמטופלת. ככל שעובר הזמן היא הולכת ונהיית חלק ממני, בעיקר מאז שאני גם מטפלת בעצמי. משחק הכסאות הזה הולך ונהיה אינטנסיבי, אני רצה בין כסא המטפלת לכסא המטופלת וככל שעובר הזמן אני מבינה שהמשותף בין הכסאות רב מאוד.
בתחילת כל טיפול יש את הרגע הזה בו החמודה ההיא עם הצ'לו מציצה מבעד לוילון ומוסרת לי ד"ש מהעבר. זה הרגע בו מטופל או מטופל מנסים להבין לראשונה מה הם בעצם עושים אצלי, מה יהיה כאן, איך נצליח לרתום את הכלים העומדים לרשותנו ואת הקשר בינינו לכדי משהו מועיל, מיטיב?
זה הרגע בו אני מרגישה שתפקידי הוא הנחלת שפה. טיפול הוא שפה, הוא סיטואציה ייחודית, שונה מאוד מהשגרה, יש בה תמצית של חוויות חיים והזמנה ייחודית להביא את עצמך באופן נקי לטובת התבוננות משותפת במה שהיה, במה שקורה ובמה שיהיה.
זו שפה מאוד מופשטת ובעידן הנוכחי היא הולכת ונהיית חמקמקה. לכן היא גם חשובה מאוד, היא מזמינה עצירה, שיתוף, העמקה והתבוננות בעידן אוטוסטרדי בו יכולת הריכוז ותשומת הלב שלנו הולכות ומתקצרות.
בכל שפה יש משהו שנשאר איתנו הלאה. גם אם לא הגענו לדיבור ברמת שפת אם נרוויח משהו להמשך החיים, ביטוי אחד, חוויה, סלנג, משהו שהולך איתנו הלאה וגורם לנו להרגיש שלמים יותר.
טיפול הוא שפה שנשארת בנפש גם הרבה אחרי שמסיימים, אני יודעת את זה כמטופלת ולשמחתי גם שמחה לשמוע ממטופלים ומהורים שיוצרים איתי קשר שנים לאחר הסיום ומספרים בפליאה על המשך השפעתו של הטיפול, על מימוש ויישום הכלים שסייעו בגיבוש חוסן נפשי ובהערכה עצמית איתנה, שאינה מושפעת בקלות מארועים חיצוניים.
אני עדיין מקנאה קצת כשאני שומעת צ'לו, כמו שאני עדיין מקנאה קצת כשאני רואה הצגה או הופעה מוצלחת שהאמנים בה אמינים ומפגינים כשרון באופן שנראה חסר מאמץ.
ככל עובר הזמן אני לומדת להפוך את ההחמצה להמתקה, נושמת פנימה את היופי ואת הכריזמה ומודה על רגע נעים של חסד, של האפשרות להיות עדה או שותפה מהמקום המיוחד שלי.
