אתם הורים מושקעים ומודעים, רוצים לתת לילדים שלכם כל מה שהם צריכים כדי לגדול בטוב וברווחה מבלי לחסוך מהם כלום. יכול להיות ששמתם לב לשינוי בהתנהגות או בדרכי ההתמודדות של ילדיכם, או לקושי שמצריך סיוע נפשי מקצועי. אולי גם תרצו להתייעץ ולקבל ליווי הורי, כלים שימושיים לא רק לילד או ילדה ספציפיים אלא גם לכם, כהורים.
מתלבטים, אולי מתווכחים קצת ביניכם לגבי חומרת המצב והדחיפות לטפל בו ובסופו של דבר מחליטים בכל זאת לפנות לעזרה מקצועית דרך קופת החולים, זה הרי שירות של הקופה הכולל השתתפות עצמית סמלית, ללא ספק זה קל יותר בכיס, וטוב שיש שירות כזה.
לתדהמתכם, אתם מגלים שאמנם קופת החולים שלכם מתפארת ברשימת מטפלות ארוכה ומגוונת, אך בפועל רובן אינן פנויות לקבל אתכם באופן מיידי או בזמן המתנה סביר. איך זה יכול להיות?
באתי לעשות קצת סדר, בתקווה שהדבר יבאר כמה תעלומות הן להורים המצויים במצב הזה והן לנשות טיפול ששוקלות האם להכנס אליו. זה יהיה ארוך אבל מבטיחה שזה מידע חשוב שטוב לדעת;
כבר תקופה ארוכה מאוד שהמקצוע "טיפול באמצעות אמנויות" אינו מעוגן בחוק מסודר. לא ניכנס לסיבות ולהסטוריה הסבוכה של העניין אבל זה המצב הקיים כבר המון זמן, ובהתחשב בחוסר היציבות השלטונית השוררת במדינה כבר אי אלו שנים- חקיקה והסדרת תחום הטיפול הזה הוא אחד הנושאים (לצד נושאים חשובים רבים אחרים הקשורים בבריאות הנפש) שהוזנח ולא הגיע לכדי פתרון. יש לכך משמעויות רבות בשטח-
האחת היא שבעצם כל מי שרוצה להגדיר עצמו מטפל באמנויות יכול להסמיך את עצמו, להמציא שיטה או להסתמך על לימודים שאינם אקדמיים או מספקים, לתלות שלט על הדלת ולהתחיל לעבוד. ואכן, ניתן למצוא היום שלל הגדרות לאנשי טיפול\ ליווי\ אימון באמצעות אמנויות, אשר בדיקה בסיסית מעלה שאינם בעלי הכשרה מספקת למתן *טיפול נפשי*. מי שאינם בעלי הסמכה מספקת- לא רק שעשויים לתת מענה לא יעיל אלא גם חמור מכך- הם אינם מחויבים לכללי אחריות ואתיקה מקצועית.
אני יודעת, יש אנשים מדהימים שמחוללים שינוי בשלל דרכים, ושאלת ה"מה עוזר למי?" היא רחבה וגם פילוסופית. ברשותכם, עם כל הכבוד וגם בענווה גדולה, כאשת מקצוע עצמאית המטפלת במסגרות בריאות הנפש השונות במשך שנים- אני מבקשת להסתכל על תחום הטיפול באופן קונקרטי ובאחריות מקסימלית בבואנו לעסוק בדיני נפשות, וזה העיקר. זו גם המוטיבציה העיקרית שלי לכתוב את הדברים הללו.
את העניין הזה אפשר לפתור בקלות יחסית- לברר בבואכם למצוא עזרה מקצועית מה ההסמכה הרשמית והמקצוע של המטפלת, ואף לבקש תעודות מתאימות, בלי להתבייש. אנשי מקצוע שלא הוסמכו באופן מספק ואחראי לא יוכלו לעבוד דרך הקופות או גופים רשמיים אחרים אשר אמונים על מתן שירותי בריאות. אלה מסננים את הספקים לאור הכשרה פורמאלית, וטוב שכך.
משמעות נוספת להיעדר החקיקה היא שבפועל לא ניתן להעסיק היום מטפלות באמצעות אמנויות במסגרות רבות כשכירות מן המניין. מאחר ואין חוק גם אין תקנים במוסדות ציבוריים הנותנים שירותי בריאות, גם למי שעברו את המסלול הארוך והמפרך של הכשרה מקיפה והולמת הכוללת שני תארים אקדמיים ומאות שעות התנסות בשטח בליווי ובפיקוח מקצועי.
המעסיק הגדול והעיקרי כיום לנשות מקצוע בתחום שלנו הוא משרד החינוך, שמעסיק מטפלות בעלות הסמכה לא רק בתחום הטיפול אלא גם בתחום החינוך, ומתייחס אליהן כאל עובדות הוראה (לטוב ולרע). לצדו קיימים גופים נוספים כגון עמותות ומכונים שונים, וכמו כן- מתאפשרת העסקת מטפלות באמצעות אמנויות אך כעצמאיות במסגרת רשויות מקומיות, שירותים חברתיים ומסגרות בריאות הנפש.
איך כלללל זה אמור לעניין אתכם, הורים שבסך הכל חיפשו מענה טיפולי בזמן סביר? מיד מגיעה לזה.
היעדר תקנים וחוסר האפשרות להעסיק באופן מסודר מטפלות באמצעות אמנויות היוו גורמי מוטיבציה לקופות החולים ליצור ערוץ התקשרות באופן אחר, כספקיות עצמאיות פרטיות. זאת לאור ההבנה העולה מן השטח ומעוגנת במחקר ובאקדמיה שמדובר בטיפולים יעילים ומתאימים מאוד לקהל יעד רחב (ולמרות זאת- הקופות מתייחסות לטיפול מסוג זה כמתאים רק לילדים עד גיל 18 משום מה).
קופות החולים הן גופים פרטיים בעלי אינטרס כלכלי, ומתוקף כך- הן שואפות לתת לצרכן מקסימום שירותים במינימום עלות. זה מובן ומקובל. על אף שרבים אוהבים לשלוף את קלף ה"שליחות" בכל הנוגע ל"מקצועות צווארון ורוד" (כלומר- המקצועות החינוכיים, הטיפוליים, הקשורים ברווחה, או במילים אחרות- אלה המאוישים בעיקר על ידי נשים והתמורה העיקרית בהם היא ערכית או רגשית ולא תמורה כספית)- לכולנו ברור למה גופים כמו קופת חולים רוצה למקסם את רווחיו. להם השליחות והרצון לסייע לא מספיקים כמובן, בניגוד למצופה ממי שבוחרות לעסוק במקצועות הללו הלכה למעשה.
באופן הפשוט ביותר:
התמורה על מפגש טיפול באמנות שמתקיים דרך חוזה התקשרות עם קופת החולים שלכם היא בין חצי לשליש מהתמורה על אותו מפגש באופן פרטי. זאת בשונה ממקצועות טיפוליים אחרים כמו פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית, בהם מקבלים תמורה גבוהה בהרבה על אותו שירות ממש.
למה? שאלה טובה. לכל קופה תשובה שונה, מזמינה אתכם לשאול אותן בעצמכם ולכתוב לי את התשובות (ספוילר: כנראה יגידו לכם משהו שלא קשור אליהן או למנדט שלהן, שאלה החלטות מלמעלה ואולי יתבלו את זה במשהו שקשור, איך לא, לחקיקה. יש מי שמרויחים מהקיפאון והתקיעות של נושאים חשובים).
מטפלות באמצעות אמנויות הבוחרות לעבוד כספקיות הקופה נושאות על עצמן את מלוא האחריות והעלויות שהמקצוע שלנו דורש כדי לתת שירות מקצועי ומהימן (כלומר- עלויות של ביטוח מקצועי וביטוחים נוספים, ליווי בסופרוויז'ן גם לאחר שנות נסיון רבות, עלויות החזקת קליניקה, עלויות תפעול עסק עצמאי ועוד).
בנוסף וכדי שיהיה אקסטרא כיף- חוזה ההתקשרות כולל סעיפים מקשים רבים נוספים: הקופה לא תשלם לספקית במידה ומטופל יבטל את המפגש ברגע האחרון למשל, ואף תאסור עליה לגבות את ההשתתפות העצמית.
הקופה גם מסרבת לכסות מפגשי הדרכת הורים באופן מוצהר וכמכסת טיפולים נפרדת, על אף חשיבות מעורבות ההורים בטיפול, מה שגורם לכך שמכסת הטיפולים לילדים נפגעת הלכה למעשה לאור הקצאת חלק מהם למפגש עם ההורים.
לאחר מכסת מפגשים קטנטנה הקופה תעצור את השתתפותה עד שהמטפלת תכתוב מכתב שמסביר את הצורך בהמשך, מה שמסבך את התהליך ומעכב אותו לא פעם. הקופה גם שומרת לעצמה את הזכות לא לאשר מכסה נוספת. בשונה מתחומים פרא-רפואיים כמו ריפוי בעיסוק או קלינאות תקשורת- הסיכוי שלאחר מספר מועט של פגישות אפשר יהיה לסיים את הטיפול הוא אפסי עד לא קיים, ולכן מדובר במנגנון שיוצר למטפלות עוד ניירת וסרבול הגוזל זמן יקר (שאינו מגולם בתמורה כלכלית כלשהי, שליחות כבר אמרנו?) לצד עיכובים בתהליכי טיפול חשובים ומועילים. מעבר לכל- זהו צעד שמעיד על חוסר הבנה בסיסית של התנאים הדרושים להצלחתו של טיפול נפשי.
מטפלות שבוחרות לעבוד עם הקופות למעשה מחליטות בכך לפתוח מעין מרפאה ציבורית קטנה, באחריותן ובהשקעה מלאה מצידן, ללא החזקה וליווי מקצועי מצד קופת החולים וגם ללא עורף וגיבוי כלשהו (בטח שלא כלכלי). במידה וחס וחלילה יקרה משהו לא תקין במסגרת הטיפול או אפילו אם תעלה אי שביעות רצון מהשירות- הקופה תהיה הראשונה להתנער מכם כצרכנים וגם מהספקית- הרי מדובר בשירות חיצוני.
אגלה לכם שאני מכירה אישית קולגות שפנו בעניין לקופות וביקשו לשפר את תנאי ההתקשרות שלהם כספקיות. אני ממש מתביישת לכתוב לכם את הסכומים שהוצעו להן כשיפור התנאים (מדובר בשקלים בודדים וגם זה במקרים שבכלל טרחו להתייחס). באותה נשימה הן התבקשו להתחייב שלא לספר על כך לקולגות כדי לא ליצור תקדים בעייתי או "גל של פניות בנושא". הפרד ומשול בתיבול של שיטת מצליח. בחלק מהמקרים זה אכן הצליח.
וזו הסיבה, חברות וחברים- שקשה כל כך למצוא תור זמין בזמן סביר:
ראשית- כי מטפלות רבות מצביעות ברגליים ומסיימות את חוזי ההתקשרות הללו. הם לא כדאיים ועם השנים כאשר נבנית קליניקה פרטית בלתי תלויה אין סיבה אמיתית להמשיך התקשרות מהסוג הזה. זו אגב גם הסיבה שבמקרים רבים ספקיות הקופה יהיו מטפלות שנמצאות בתחילת דרכן העצמאית, אשר מטרתן היא תחילת מומנטום ובניית קליינטורה פרטית, מה שאכן קורה לא פעם. אי אפשר להאשים אותן, ברוב המקרים זו הערך העיקרי המתקבל מחוזה התקשרות שכזה (חשיפה, פרסום בתפוצה רחבה באתר הקופה ויציאה לדרך עצמאית).
אז איך רשימת הספקיות עדיין כל כך ארוכה ובכל זאת לא מוצאים תור פנוי?
על מנת להצליח לקיים את החוזה הזה לאורך זמן, יש לא מעט נשות טיפול שבוחרות להקצות זמן מסוים לקבלת מטופלים דרך הקופה, ובשאר הזמן לעבוד באופן פרטי. אפשר להבין אותן, מי שתבחר לעבוד רק מול הקופות תעבוד מסביב לשעון כדי להשתכר באופן סביר (יש נשות מקצוע מנוסות שבוחרות לעבוד כך, אך הן מעטות ביותר ביחס לכלל. זו כמובן בחירה לגיטימית כל עוד היא מתאימה לכל הצדדים, על כל המשתמע מכך). זה נכון אגב גם לאנשי טיפול ורפואה אחרים בעלי קליניקות פרטיות, הם ממננים את האיזון הזה, בין הפרטי והציבורי כך שיתאפשר כלכלית, לאור הרצון לתת מענה לכולם, גם למי שאין ביכולתם לשלם לטיפול באופן פרטי.
ייתכן שכשתקבלו את התשובה "אני מלאה עד אפס מקום" פירושו של דבר הוא "הקצאת המקומות למטופלים דרך הקופה מלאה", מה שנכון רוב הזמן, בעיקר אם מראש ההקצאה קטנה (אין מכסת מינימום מצד הקופות ויש מטפלות המקצות שניים או שלושה מקומות לטיפולים דרך הקופה ומתייחסות אליהם כסוג של פרו בונו. בחישוב פשוט- זה בערך ככה בסיכומו של דבר).
אז מה היה לנו כאן? עוד תחום שמוזנח וזוכה להתנערות מצד הגורמים הציבוריים. הסיכוי לזכות לסיוע בסיסי וחשוב כל כך בתחום הנפש באופן נגיש כלכלית- הוא קלוש ושואף לאפס. הציפיה בפועל היא שהמגזר הפרטי (משני צידי המתרס) ישא בנטל הכבד בעצמו, ללא התערבות הולמת של מערכות אחרות האמונות על בריאות ועל רווחת הפרט, על אף שיש ביכולתן לעשות זאת.
המורכבות והקשיים הרבים הקשורים בתחום הטיפול באמצעות אמנויות הם רק חלק מהתנערות המדינה מכל הקשור לטיפולים נפשיים בארץ, מגמה בעייתית שרק הולכת ומחמירה מאז הרפורמה בבריאות הנפש שהושקה בשנת 2012, במסגרתה האחריות הביטוחית והבלעדית על מתן שירותי בריאות הנפש הועברה ממשרד הבריאות אל קופות החולים.
אז בפעם הבאה שאתם מחפשים סיוע נפשי לילדיכם ולכם כהורים (כי כמטופלים אין בכלל מה לבקש, טיפול באמנויות לא מסובסד על ידי אף קופה למבוגרים)- דעו שמאחורי ההשתתפות העצמית הקטנה שלכם, שאינה מגיעה לעלות חודשית של חוג במתנ"ס, עומד מנגנון נצלני וקשוח שמשלם למטפלת מנוסה פחות משכר של בייביסיטר בתיכון. זה מצב שחייב להשתנות, לטובת כל הצדדים ובעיקר לטובת כולנו כחברה. קשיים רגשיים ונפשיים שאינם מטופלים לאורך זמן אינם נעלמים מעצמם אלא עלולים להחמיר באופן משמעותי, וזה כבר יכול לעלות לנו בסופו של דבר הרבה יותר.
לקראת הבחירות המי יודע כמה העומדות בפתחנו, אני מאחלת לכולנו שהנושא החשוב הזה יגיע לכדי פתרון בשני המישורים;
במישור הארצי הכללי- חקיקה שבהכרח תטיב עם מטפלות ומטופלים כאחד, תגדיר למי מותר לעסוק בתחום, תאפשר העסקה מסודרת כשכירים מן המניין ובכך תפתח אפשרויות נרחבות ומגוונות לקבלת סיוע אמיתי לכל מי שזקוק לו, ולא רק על הנייר. אולי הפעם נזכה בהנהגה ראויה שתקדם את הנושא באופן אמיתי.
במישור המיידי- שקופות החולים יירתמו באמת לטובת לקוחותיהן ויציעו חוזי התקשרות ראויים לאנשי מקצוע מצוינים שנוטשים בצער את המערכה, על אף רצון לאפשר טיפול נגיש וזמין גם למי שאין באפשרותם לממן טיפול פרטי. זו מהותה וכוונתה הבסיסית של הרפורמה בבריאות הנפש, מטפלות באמצעות אמנויות יכולות ורוצות להיות חלק ממנה, אך באופן הוגן ולא בכל מחיר.
גם לכם כמקבלי שירות יש מה לעשות: לפנות לקופת החולים שלכם, להביע בקיאות ומודעות למצב המביש הזה בו השירות מוצע אך בפועל אינו בר השגה, לדרוש לקבל מענה אמיתי ובזמן הגיוני. אני מאמינה שרק כשתהיה דרישה מצד השטח ולא רק מצד ספקיות השירות- יש סיכוי לשינוי.
8 תגובות
אלופה. דייקת.
תודה רבה, הלוואי שנזכה לשינוי בתחום החשוב הזה
כל הכבוד שירה,
כתבת תוכן חשוב ורלוונטי לכל בית בישראל.
נגעת באופן יסודי בכל פרט אפשרי והקפת את כל המידע הנדרש להבנת הפרספקטיבה הטיפולית הנדרשת לציבור הזקוק לטיפול רגשי הולם.והצבעת על הכשל בתפיסת הטיפול הרגשי כמשני לטיפולים פרא רפואיים בעוד, שהביקוש לטיפול רגשי נדרש לא פחות ואף עולה בשנים האחרונות יותר ויותר מסיבות שונות..
כדאי, שתוכן זה יונגש לקהל הרחב עד כמה שיותר כדי,להרחיב את המודעות של מבקשי הטיפולים הרגשיים.
וכדי לעורר את הקופות ל"עדכן גרסה" בתפיסה שלהם את מקצוע הטיפול.
תודה רבה ענת, מצטרפת לתקווה הזו ומזמינה לשתף כמובן, בתקווה שיגיע הלאה ויסייע לכל מי שזקוק לכך (ואולי אף לגורמים רלוונטיים שבידם האפשרות לתת מענה טוב יותר).
מאוד ממצה. יחד עם זאת יש קופות שלא דורשות הסבר בכתב מדוע חשוב להמשיך טיפול והתקופה גם אינה כה קצרה. בודאי עם ביטוחי מושלם ודומיו.
החוזה עם קופח אינו מאפשר קבלת טיפולים פרטניים של הקופה באופן פרטי
וסוגיית המענה להורים היא אכן בעייתית שלא לומר שערוריתית, והרי זהו הכיוון אליו נע עולם הטיפול בימינו. לעניות דעתי הוא קריטי. כמו שאין תינוק בלי אמא גם אין טיפול בלי הורים . בלעדיו פירות הטיפול יהיו מוגבלים גם במשך. הדרכת הורים רק פעם בחודש זה ללכת עם להרגיש בלי. בלתי מספיק בקושי.
הדברים כתובים גם לאור נסיוני האישי וגם לאור פעילותי במסגרת יה"ת בנושא, לאור תגובות ופניות רבות של מטפלות בעניין.
גם מי שעובדות עם הביטוחים המושלמים והמשלימים צריכות בדרך כלל להעביר דיווח ובקשה לאחר 12 פגישות בממוצע. זה לא ככ הרבה במובנים של התחום שלנו… ולגבי הדרכת הורים כמובן שמסכימה איתך, בעיקר כשמדובר בילדים צעירים אבל לא רק.
תודה שכתבת לי.
את צודקת במאה אחוז
ואם יש ללקוח איזה טענה על המטפלת אז הקופה לא עומדת מאחוריך בשום דבר.
זו אכן אחת הבעיות המרכזיות בהסדר הזה, הקופה מתהדרת במתן שירות כשהכל טוב (במחיר כבד מצדנו), ומצד שני אנחנו לבד כשמשהו משתבש חס וחלילה.