אחד הדברים שאני הכי אוהבת במקצוע שלי הוא האפשרות להגשים דברים.
אני לא מדברת רק על חלומות ושאיפות אלא ממש, על ההזדמנות להגשים, להפוך מחשבה, רעיון או הרגשה- לגשמיים, לאמיתיים, בעלי מקום מוחשי בעולם.
כשאנחנו פונים לקבל טיפול אנחנו בעצם מחפשים מקום משלנו בעולם, מקום אמיתי וגם נפשי, שבמסגרתו נקבל הקשבה, הבנה, אישור, עזרה. זה נכון ברוב המכריע של המצבים בחיים של כולנו. טיפול נפשי הוא דבר מאוד מופשט ולכן לא תמיד קל להתחבר אליו, להבין אותו (גם מבפנים). לא מעט טיפולים מאופיינים, בעיקר בהתחלה, בתחושה של מטופלים שאינם מובנים, שאינם ברורים, לי, לעולם ולעצמם. יש פחד ראשוני בתחילת הדרך שתכנים לא יעברו כמו שהם נחווים או מורגשים. זו באמת הרגשה איומה שלעתים מרפה מראש את ידי מי ששוקל לפנות לקבל עזרה.
מאפיין נוסף שמאתגר את הרצון ללכת לטיפול הוא התחושה שהשפה מעט שחוקה, שטיפול הוא סיטואציה שלא פעם נופלים בה לקלישאות. הרבה מאוד תלוי במילים שנבחר להשתמש בהן וזה לא תמיד קל. גם אם בשלב מסוים נרגיש הקלה, לפעמים קשה להחזיק אותה רגשית לאורך זמן. הדיבור עוזר אבל לא תמיד הוא מספיק ואז עולה גם צורך לעשות, לפעול.
בטיפול באמנות אפשר לעשות, וגם אם נעשה בקטן או באופן סמלי- ייתכן שנרגיש הבדל גדול.
כדי שלא נישאר באוויר אתן דוגמא:
קורה שלאחר תקופה, בה הקשר הטיפולי כבר מבוסס יותר המבוכה הראשונית נעלמה ומזדחלת לה תחושה נעימה של אמון וקשר שאפשר לבנות עליו לטווח הארוך- פתאום מישהי או מישהו מגיעים עם משהו שהתקלקל. ממש משהו אמיתי, חפץ, תכשיט, פריט לבוש. אפילו מכשיר חשמלי קטן. בלי קשר לטיפול או לתכנים שעלו בו עד כה, פשוט משהו בדיוק התקלקל.
"ראיתי שיש לך דבק מיוחד\ חוט ומחט\ חלק מתכת בדיוק כזה\ קרטון שבול יתאים\ כל דבר אחר בארגז הכלים- אולי אם אני כבר כאן תוכלי לתקן לי את זה? היה לי ממש עצוב להפרד מזה".
הו, רק הבו לי הזדמנויות שכאלה… זה בדיוק הזמן בו אני מציעה שנתקן יחד, שנחשוב יחד על פתרון שטוב בעיני מי שמבקש תיקון לדבר היקר לו, אולי יש דרך שלא נחשבה קודם לכן ושווה מבט. אנחנו עדיין בדבר עצמו, לא ישר הופכים אותו לשקשוקת משמעויות שמעבר, כי שוב, הדבר שהתקלקל דורש תיקון וזה לא קשור לטיפול הרי. פשוט במקרה היה כאן משהו שיכול לעזור עם זה.
אולי זה גם יישאר דבר לגמרי קונקרטי, עזרה נקודתית במשהו, סגירת פינה. ואולי לא. אולי זו תהיה מקפצה לחוויה משותפת של חיבור בין חפץ גשמי, סתמי ככל שיהיה- לבין חוויית חיים, זכרון, מחשבה, משמעות שיש לדבר- בחיים שלך. אולי נצליח להבין בדיעבד איזה תפקיד היה לדבר דווקא פה, בסיטואציה המעט מעבדית הזאת, הטיפולית. מה הוא אפשר ומה היה חלקו במהלך הכללי. מה הוא איפשר לומר שהיה קשה להגיד בלעדיו?
לפני כמה שנים עבדתי בפנימיה עם ילדים ונוער שהוצאו מבתיהם על פי צו ולמען רווחתם. רבים מהם לא התחברו בכלל לקונספט של יצירה, אמנות, ועוד פחות מזה אהבו לשתף ברגשותיהם בשיחות. אבל יש דבר אחד שכולם בלי יוצא מהכלל אהבו מאוד לעשות איתי- לגבס לעצמם יד או רגל.
מה יש לאהוב בזה? הכל! התהליך עצמו, החמימות של הגבס על העור ככל שהוא מתייבש, העיטוף הרב שכבתי, החזרתיות, השקיעה הזאת במעשה רגוע ושקט, שונה כל כך מהשגרה האינטנסיבית בפנימיה. השיא: היציאה מהחדר בזעקות שבר דרמטיות "איה! כואב לי! שברתי את היד! בואו מהר לחתום לי!" ותוך זמן קצר כבר משתרך תור של מתעניינים, רובם ספקנים ומכירים את התרגיל כבר, מחכים לתורם לנקוט בו בעצמם בידיעה שיזכו גם הם לנהל תור מתעניינים שכזה.
אפילו שזה היה משחק- זו גם היתה הזדמנות לצעוק בקולי קולות "כואב לי!" בלי להתנצל ובלי להסביר. הזדמנות לרכב על הגל ולתת לרגע של אמת להפציע מבעד למציאות המורכבת מאתגרים רבים ומעטיית שריון עבה ומגן. דרך המשחק בשבר, ההתנסות ביכולת לבקש עזרה, בדרך להחלמה ובסופו של דבר- בתיקון השבר המדומין בגוף- דרך כל אלה התאפשרה הבעה חזקה של הקושי, השבר הרגשי- וגם תחילת הדרך, בשאיפה לתיקון.
לכולנו יש משהו לתקן, משהו ששמנו בצד או באיזו מגירה ואמרנו "זה כנראה אבוד". אולי זרקנו לפח או מסרנו הלאה עם "אזהרת מסע"- זה שבור ודורש תיקון, אולי לך זה יעבוד יום אחד אבל זה כנראה לא בשבילי. שלא כמו תיקון הדבר הפשוט- החיבור בין מעשה התיקון ובין מציאות החיים נעשה בצורה שקולה והדרגתית, שכאמור אינה רצה לחפש משמעויות שמעבר אלא מאפשרת לדבר להתגלות בזמנו. זה מעשה רקמה עדין שדורש מושקעות והתאמה ייחודית הנובעת מתוך הקשבה והיכרות עמוקה, על מנת שהחיבור יהיה הולם, רלוונטי ועמיד לאורך זמן.
היכולת ליצור חיבורים בין הכאן והעכשיו המתרחש בתוך המפגש הטיפולי ובין הכלל, חוויות החיים המהותיות שמשפיעות על רווחתנו, הינה אחת מאבני היסוד החשובות בטיפול נפשי. כוחו המיוחד של הטיפול באמצעות אמנויות בפרט מצוי ביכולת להגשים במעשה ובחומר את התכנים הנפשיים המופשטים ולתת להם מקום (תרתי משמע).
החוויה החושית והמוחשית של הגשמת תכנים נפשיים עשויה להניע באופן אפקטיבי מהלכי שינוי שייתכן שהיו נשארים בלתי נגישים אלמלא נתנו להם מקום אמיתי בעולם. האפשרות להתבונן בתוכן כזה לאחר שיצרת אותו בחומר מאפשרת גם את תהפתחותה של תקווה ואמונה שניתן לעשות כדי לשנות את מציאות החיים הקיימת, ושיש מי שיכול ללוות אותך בביטחה בדרך.
זו זכות עצומה בשבילי להיות בעמדה הזו, של מי שזוכה ללוות אנשים בדרך למקום בו היו רוצים להיות, לפעמים גם לעזור להם להבין לאן אפשר לשאוף להגיע.