קמת היום בבוקר, הכל רגיל לגמרי, התארגנת ויצאת מהבית, ותוך כדי שחיפשת משהו בתיק- מעדת קשות בגלל המרצפת העקומה הקטנה שכבר מזמן אמרת שצריך לטפל בה, ובנתיים עבר זמן והעוקם גדל וייתכן שהגשמים האחרונים גם השפיעו לרעה ובכלל למי יש זמן וכוח לטפל במפגעים כאלה?! אבל עכשיו נפלת, קיבלת מכה חזקה, מה הלאה?
צריך לבטל את כל התכניות להיום, אולי אפילו לכמה ימים, צריך לבדוק מה קרה, אולי לעשות צילום, ללכת למומחים, לנוח קצת, או הרבה, ולתת לגוף, לזמן ולכל האמצעים הדרושים לעשות את שלהם כדי לעמוד שוב על הרגליים.
אפשר וכדאי גם לקבל עזרה נכון? לכל הפחות להרים טלפון לעבודה ולומר "דרושה לי הפסקה של כמה ימים, זה לא בשליטתי, אחזור שוב כשאוכל ובהקדם האפשרי". מבאס, לא נעים, אולי מעט מביך- אבל מובן, יכול לקרות לכולנו. אם זכינו בעמיתים נחמדים בטח נקבל קצת פינוקים או הצעות לעזרה, לכל הפחות אמפטיה… אבל יש מצבים בהם זה יותר מורכב;
לצד העבודה בקליניקה עם נוער, צעירים, הורים ומטפלות בתחילת דרכן- אני גם עובדת במחלקת בריאות הנפש בבית חולים כללי. ברוב בתי החולים הכלליים יש מחלקה כזאת, שמטרתה לסייע למתמודדים עם קשיים, מחלות או משברים נפשיים. בדיוק כפי שלעתים נוצרים מצבים רפואיים מסוגים שונים אשר מפריעים לאדם לתפקד ולחיות את חייו בשגרה ולעתים מגיעים לרמה המצריכה אשפוז וטיפול אינטנסיבי לתקופה מסוימת- כך גם מצבים דומים על רקע נפשי, אשר עשויים לקרות משלל סיבות וגורמים.
משבר נפשי או התמודדות עם מצב נפשי מורכב הוא דבר שיכול לקרות לכל אחד ואחת מאיתנו, בדיוק כמו כל מצב רפואי אחר, רק שבמקרה הזה מתווספים גם בושה, אשמה וסטיגמות איומות ושגויות, מה שרק מחריף את המצב ומקשה על ההתמודדות בדרך להקלה ולחזרה לחיים בכל אופן שהוא.
בשונה ממה שנהוג לחשוב (והנה דוגמא לסטיגמה נפוצה ושגויה בהקשר לבריאות הנפש)- מחלקות רבות, ובוודאי אלה השייכות לבתי חולים כלליים- הן פתוחות, כלומר- האשפוז נעשה מתוך בחירה אישית ומודעות, שיח עם המטופל.ת ומעגלי התמיכה המלווים בשגרה. ניתן להשתחרר מהן בכל שלב (גם אם בניגוד המלצת הצוות), בדיוק כמו בכל מחלקה אחרת. לעתים גם יוצאים לחופשות במהלך האשפוז, כשהדבר משרת את המטופל.ת ואת מטרות התהליך הטיפולי.
המטופלים במחלקת בריאות הנפש זוכים למעטפת טיפולית נרחבת הכוללת טיפול רפואי, טיפולים פרטניים שיחתיים, טיפולים קבוצתיים בשלל אמצעי הבעה, סיוע במיצוי זכויות ובחיבור לגורמי טיפול להמשך סיוע בקהילה לתקופה שלאחר האשפוז ועוד. טיפול יומיומי מחזק נפשית. הלו"ז עשיר ומגוון, מאפשר ביטוי בהמון אמצעים שונים, מציע כלים להמשך ההתמודדות בשגרה באופן עצמאי.
יש משהו קצת בועתי בעבודה במחלקה. זה לא שהמציאות לא נכנסת או משפיעה, אבל גם כשקורים דברים גדולים ומשמעותיים בחוץ- יש איזו התנהלות קבועה, פנימית, שאינה קלה להשפעה, אשר עיקרה הוא הטבה במצב, התמקדות בקבלת כוחות וכלים לטובת שינוי לטובה או התאוששות מתקופת משבר.
בתקופות כאלה, בהן הקיטוב, האלימות, האפליה והמחלוקות בחברה הישראלית זוכים לביטוי ביתר שאת בשלל דרכים (ואף מנוצלות באופן ציני לטובת אינטרסים שאין כל קשר ביניהם ובין בריאות, רווחה וטובת הפרט)- אני חווה את הפער הזה, בין פנים לחוץ המחלקה בצורה משמעותית מתמיד.
במחלקה אין חלוקות. אין הפרדות, יש מי שיישנו בחדר לבד תקופת אשפוז שלמה ויש כאלה שיחלקו את המרחב האישי עם שותפים. יש כל מיני שיקולים בשיבוץ לחדרים, אף אחד מהם לא קשור בפתק ששמים בקלפי או בעמדות פוליטיות.
המחלקה לא מחולקת לתתי מחלקות. כשיש טיפול קבוצתי כל מי שנמצא מהווה חלק מאותו שלם, וגם בשאר הזמן כולם חולקים מרחב מחיה משותף, כמו גם צוות רפואי וטיפולי. כולם מכירים את כולם, אוכלים יחד, צופים יחד בטלויזיה ונמצאים בזמן הפעילות ובזמן הפנאי במרחב משותף, בכל המובנים ועל אף האתגרים שהדבר מזמן לעתים.
במחלקה אין חלקיות, אין חרם, אין אי השתתפות, אין "לא יושב לאן ההוא" או "לא מוכנה להיות ליד זאתי". כולם יחד, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, דתיים וחילוניים, בני ובנות כל הדתות וכל הזרמים, קיצוניים ומתונים, שונאי ואוהבי אדם. כולם יושבים סביב אותו השולחן, מתמודדים יחד ולחוד עם צערם, עם סבלם, עם משברם, עם אתגרי החיים מבית ומחוץ, חדשים וישנים, מתמודדים לראשונה או באופן כרוני. מתמודדים בכל פעם קצת אחרת, למודי נסיון מפעם לפעם, מנסים לזכור את הנסיון האישי, להעזר בו וגם לפעמים לעזור לאחרים לראות אור בעזרתו.
המחלוקות נשארות מחוץ לדלתות המחלקה, הן לא יברחו, הן יחכו לאחר כך. עכשיו יש צו שעה אחר; להרגיש טוב, להרים את הראש, להאמין בשינוי. גם כשלא הכל הולך חלק או כמו שציפינו.
לפעמים מתרחש איזה מפגש אקראי שמצליח לשנות מסלול קבוע או ידוע מראש לכאורה. הקשר הספציפי מצליח לנפץ סדרי עולם ישנים או מושרשים היטב ופתאום מתחוור שיהודי וערבי יכולים להיות חברים (ממש טובים!) גם אם שניהם חוו על בשרם את מחירי המחלוקות והסערות אשר נגרמות על ידי המתיימרים להיות מנהיגים או נציגי הציבור, ובשם אינטרסים זרים- מועלים באופן גס בתפקידם. פתאום קורה שדתיה אדוקה יכולה להתחבר עם חילונית גמורה, שאהבה וקשר יכולים לגבור על פערים עצומים בדעות, ברקע, בהיסטוריה, במסורת, רק כי הם קורים במציאות בה קשה מדי להיות לבד ולהחזיק חזק כל כך במה שתמיד חשבת שנכון ואין בלתו. ואז פתאום יש – יש את מי שרואה אותך מבעד לרגיל, לתיאור היבש, להגדרות סטטוס. מעבר לאבחנה או למחלה. יש מי שמבחין בכוחות שלך, בהומור, בכשרון, ביופי. יש מי שרוצה להבין ללבך וזה פתאום לא ככ מסובך כמו שחשבת.
לפעמים, בסוף יום עבודה עמוס ואינטנסיבי, אני אומרת לעצמי אילו רק אפשר היה להפוך את הסדר ובמקום לשדר את החדשות והאקטואליה בטלויזיה של המרחב המשותף במחלקה ולהתייחס לזה כאל דרך לשמירה על קשר למציאות- אולי היה עדיף לפעמים להקרין חלק ממה שקורה במחלקה לכל מי שמחוצה לה, לתת לכך מקום של אמת, של מציאות, של רגעים אנושיים ומשמעותיים של חיבור ושל חסד. להזכיר לכולנו שהגבולות הם בעיקר אצלנו, המרחקים בינינו כאנשים יכולים להטמצם אם נסתכל על המשותף, על המטרות האוניברסליות (הרבות!) שכדאי לשאוף אליהן בחיים כאן יחד. על אף שזה הולך ונהיה מאתגר מאוד (ולעתים נראה ומרגיש ממש בלתי אפשרי)- אנחנו פה יחד, זה המקום של כולנו.
הלוואי שנצליח לממש את ההבנה הזאת גם כשכולנו בטוב ובבריאות איתנה, לא רק בעיתות משבר.
בתמונה: "כלום לא עובר על ידי" (כמה אני אוהבת את השיר הזה של דניאל רובין הנהדרת), ספר רישומים רקום וקטן, דוגמא למקום שאני מכינה לעצמי לימים סוערים, וגם מעודדת מטופלות ומטופלים להכין לעצמם במסגרת קבוצות טיפול באמנות (ולא רק).
