חומרים מחוץ לקופסה

יש לא מעט דברים בחיים שברור לנו שהם חשובים, טובים או שישפרו את החיים שלנו ובכל זאת אנחנו דוחים אותם ואף נמנעים מהם במשך תקופות

הרגע בו אני עומדת ליד הדלת, דקה לפני פגישה ראשונה, גורם לראש לרוץ במאתיים קמ"ש, לנסות לחבר מהנקודות הידועות שלי מהשיחה הטלפונית שלפני המפגש תמונה כלשהי, סקיצה ראשונית, משהו קלוש שאפשר להחזיק בו. זה רגע של אי ודאות אבל גם של סקרנות, שאלות והתרגשות.

אתחיל בוידוי קצת מוזר: כשמישהו או מישהי מלמדים אותי משהו חדש או חושפים אותי לדבר שלא הכרתי- אני מייד קוראת לו על שמם. כך למשל

כל שנה לקראת החגים עולים מחדש קולות המתבגרות והמתבגרים שנכנסים לדריכות, למצב בלימה על המתקפה הקרבה. בקרב הזה יש שתי חזיתות- חזית הבופה וחזית המבוגרים המיוסרים למראה הבופה. קשה להכריע מי מהן קשה יותר. אני מהמרת על השניה

נער קם בדקה לשמונה.
לא מסתרק, לא מצחצח שיניים.
הוא באותה פיז'מה כבר יומיים שלושה.
הבית שקט, האחים הקטנים במסגרות, ההורים עובדים. הוא לבד.

אם בסגר הראשון היתה אוירה כללית של הכנת לימונדה, הפקת המקסימום מהמצב ומהזמן עם הילדים ובבית, שפע מתכונים לחביצת חמאה ולתפירת בגדים מוילונות – עכשיו ההרגשה הכללית שונה לגמרי. יש קדרות, וייאוש.

קשה לי עם תיאוריות של לימונדות ולמצוא את הטוב ואת ההזדמנות. אחרי שהות של כמה ימים עם השאלה הזו שהפציעה בראש שלי, אחת התשובות החשובות אליהן הגעתי היא שהדבר החשוב ביותר שאפשר להציע כרגע לכל בני ובנות ביתי, כולל לעצמי, הוא תקווה לעתיד – במובן הכי מעשי שיש.

החלטתי לעשות מה שאני יכולה במצב כזה, ופשוט לתאר איך אני מתארגנת לקראת התקופה הקרובה, במטרה לעזור לילדים שלי לא לטפס על הקירות (או לטפס פחות) ולא להתחרפן בעצמי מהסטטיות הקלסטרופובית של הימים האלה.

בעיני הומור זה דבר ממש רציני, זו אומנות, דבר שכדאי להכניס לחיים לפחות כמו כושר גופני, ואיכשהו- לכושר גופני יצא שם חיובי של משהו שקשור באיכות חיים, למרות שבינינו- מדובר בסבל בהרבה מקרים.

על כל הפעמים האלה בהן מגיעים אליי הורים למתבגרים ומשתגעים שהילד שלהם לגמרי לא במסלול אליו הם כיוונו אותו, שהוא עושה להם דווקא, מתבצר בעמדתו, הולך ומתגלם בפקעת של עצמו …

בשולחן הגדול שבמרכז החדר, יש מגירה סודית. מגירה קטנה שנחה על שני פסי עץ, לא על מסילה, והיא סודית כי היא ממוקמת ממש במרכז השולחן, בבטן הפלטה עליה עובדים. את המגירה גיליתי רק כמה ימים אחרי שהשולחן הועמד בחדר. הפתעה לא צפויה שלא ביקשתי.