בשביל לרקום לא צריך הרבה. החומרים ארציים ומצויים בסביבה, אולי נדרשת קצת התארגנות אבל לא יותר מדי. חוט ומחט יש בכל בית ובדרך כלל גם איזו חתיכת בד. על כל בד אפשר לרקום. על כל דבר שעשוי שתי וערב, כל מה שיהיה מוכן קבל אליו חוט שלישי או יותר. זו שפת אם נשכחת שהיתה מדוברת בכל בית כמעט לפני שנים.
יש לי מעט זכרונות מרקמה, דווקא לא זכורות לי ממש רקמות אלא יותר חלקים, פוטנציאל לא ממומש. קופסאות גדולות מרובות קומות ושכבות של חוטים, דוגמאות, כפתורים ומחטים שהיו שייכות לסבתא רותי שתחיה ולאביה- שבבעלותו היתה חנות סדקית. במותו השאיר לה אוצר בלום של קופסאות קרטון מתפוררות חומות ללא שום רמז מה יש בהן. כולן זהות ומאובקות, מאוכזבות שנותרו מלאות. סבתא שלי היא אשה מאוד מעשית והשפה שלה היא תפירה יותר מאשר רקמה. כילדה לא היה לי דבר שעשוי בד ולא היה לה חלק ביצירתו- שמלות, תחפושות, וילונות, בובות ועוד. כל דבר יצרה וכל דבר שהתבלה- תיקנה (ועודנה מתקנת!) באהבה.
היתה קופסת תפירה אחת שהיתה של אמא שלי מתקופה בה גרנו בשליחות בבסיס צבאי בארצות הברית בשנות השמונים, גדולה לבנה עם דוגמא של סל קלוע, עשויה פלסטיק ובעלת אבזם זהוב. מה עוד נותר לstay at base mom בת 25 לעשות חוץ מלרקום באיקסים דוגמאות הולי הובי אמריקאיות? (לגדל שלוש בנות קטנות. די לבד. בגיל 25. במדבר בארצות הברית). כל ילדה קיבלה ממנה חישוק עץ קטן ובתוכו רקמה קטנה עדינה של חיה. שלי היתה כבשה. היו שנים, גיל ההתבגרות- שהייתי מוכנה להישבע שהכבשה היתה שחורה. היה אז נוח מאוד לחשוב ככה אבל האמת היא שהכבשה היתה שמנתית כזאת, לבנה-צהבהבה. לקח לי כמה שנים לסדר מחדש את הזכרון הזה, להסכים לשלוח את הכבשה השחורה לדרכה ולקרוא שוב לראשונה, בתקווה שתסכים לחזור אחרי העוול שנגרם לה. מעציב אותי לחשוב שאין לי את הרקמה הזאת ואני משתדלת לא לחשוב עליה. לפעמים אני מרגישה שיש סיבה שלא נשמרה.
אני כמעט בטוחה שרקמתי כילדה אבל אני לא זוכרת את זה בבירור. הייתי ילדה עמלנית, נמלית, גם אספנית של כל מה שהיה נהוג לאסוף וגם של דברים פחות סטנדרטיים. אין לי זכרון ברור של עצמי רוקמת אבל אני די משוכנעת שעשיתי את זה, מכיוון שמתחילת שנות העשרים שלי- בהן רקמתי הרבה, זה הרגיש יותר כמו הזכרות מאשר כמו למידה של מיומנות חדשה.
היה לי פעם חבר שאמר משהו שנשאר איתי; היתה לו אז בת זוג והיא שכחה אצלו צמיד. הצמיד היה עשוי כולו חרוזים שחורים, שבע שורות של חרוזים שחורים מחוברים בחרוז ארוך עם שבעה חורים. רק מקרוב אפשר היה לראות שבכל אחת מהשורות החרוזים היו קצת שונים בצורתם, שבעה מרקמים וצורות של חרוזים שחורים. יום אחד הוא שיחק בצמיד הזה בגעגועים (היינו אז בצבא) ופתאום הצמיד נקרע, כל סוגי החרוזים התערבבו והתפזרו. הוא נבהל והביא לי את כל החרוזים שאסף, ביקש שאתקן (בדיוק אז החלה תקופת החרוזים שלי). ישבתי ותיקנתי, תוך כדי חריזה התוודעתי לצורות הרבות והשונות של החרוזים שבמבט ראשון נראו זהים. למרות זאת, המשכתי להשחיל אותם באקראי ולפי ראות עיני. כשהחזרתי לו את הצמיד הוא נחרד ואמר לי "אין שום הגיון במה שעשית, זה ההגיון של זה?"
אולי זה נשמע כמו אמירה כפוית טובה אבל האמת היא שכשאני חושבת עליה יש בה איזו נחמה, והיא גם מאפיינת הרבה מאוד ממה שאני יוצרת, לא רק ברקמה. אין הגיון- יש מיידיות, אקראיות, תנועה, מקריות, חופש. לי זה נשמע מאוד הגיוני דווקא, זה הסדר הפנימי שלי, הוא עובד יופי גם ברקמה מבחינתי, לא פחות מאשר בציור בצבע או מעבודה בחומר שנתפס כחופשי, אסוציאטיבי ונוזלי יותר.
יש משהו במלאכות קצת סיזיפיות שמשפיע עליי לטובה. הצורך הזה להסתכל על הדברים ברמת הפיקסל, לצרף נקודה לנקודה, קו אל קו, להסתקרן איך ייראה המהלך הבא בלי לתכנן הרבה הלאה, מה יישב ליד מה, לדעת שכל זה ייקח עוד המון זמן ושיש סיכוי שאתייאש בדרך, שזה גם בסדר, שאולי זה עוד לא הזמן לסיים, אולי בד מסוים יישאר חצי גמור הרבה זמן ואז יום אחד אבין יותר לגביו ואיך הוא צריך להיות. אולי בכלל אגזור אותו ואהפוך אותו לעבודה שונה, אולי אפרום, אתחיל מחדש. זה לא כשלון, לא חייבים לאכול הכל מהצלחת אם לא רעבים, הדבר יהיה משהו, הוא יהיה מה-שהוא, אולי זה היופי שלו, שהוא לא "גמור". אולי זה הכי גמור שלו. אולי רק בנתיים ובעוד כמה שנים אחזור אליו, אראה בו איזה יופי. איך שלא יהיה אני מחליטה ואני עושה מה שנראה לי, זו לא משימה, זה לא הר של כביסה או שעורי בית או עמידה בתור במשרד הרישוי.
רקמתי בהילוך מהיר סביב לידותיהם של שלושת ילדיי. התחלתי במרץ לקראת סוף כל הריון. רקמתי לעצמי, לא לילדים שעוד לא נולדו, לא כדי לקשט את חדריהם. רקמתי וחשבתי עליהם, דמיינתי אותם, העברתי את הזמן עד שהפציעו לחיי במחשבות על רגע הסיום שבתוך המסגרת העגולה מעץ אותה הגדרתי לעצמי, בלי לדעת איך ומתי זה יקרה, איך ארגיש, איך זה ייראה. חששתי שלא אסיים בזמן, קיוויתי שלא אסיים לפני הזמן.
בימים שלאחר הלידה חזרתי לרקום כדי להחזיר לעצמי את ההגיון הלא הגיוני שלי ותחושת רצף בחיים. לאחות את מה שנפרם. הייתי רוקמת ואומרת לעצמי "את רואה, זה משהו שעשית קודם והנה, את עושה את זה גם עכשיו, ממשיכה מאותה נקודה, הכל בסדר, הסלסילה חיכתה לך, היא מקום משלך בפינת הסלון ואת עדיין אותו בנאדם". דווקא בתקופה הכאוטית הזו של אחרי לידה, גם אם הלידות עוברות בשלום ובמהרה (שתיים מתוך שלוש עברו לי ככה)- חסרו לי חוקים ויצרתי אותם בעזרת הרקמה. ככה איחיתי את החלקים של עצמי לאט לאט והרגשתי שאמנם זה ייקח זמן אבל זה יקרה, יש סדר, גם הגוף ייזכר וכל החלקים יגיעו למקום ויפסיקו לכאוב.
הייתי מגדירה לעצמי למשל מהו "צבע היום", מחפשת במהלך היום דברים בצבע הזה ורוקמת בו. רק בצבע הזה. בפעם אחרת מדדתי מה אורך החוט שאני מותחת בידיים פרוסות, או את ההיקף של עצמי, או את החוט מהרצפה עד לקצה הראש שלי, גוזרת אותו ורוקמת איתו. רק איתו. לפעמים גידרתי תחום קטן בעפרון ומילאתי אותו בלי לתכנן איך ומה לרקום. לפעמים כל סיבוב כזה הסתכם ממש בדקות בודדות, אבל זה הספיק לי כדי להרגיש שעשיתי היום משהו מלבד לחתל, לכבס, להניק ושוב ושוב ושוב.
כשאני יושבת עכשיו וכותבת את זה אני נשמעת לעצמי קצת מטורפת. אני משתדלת לא להיות שיפוטית כלפי עצמי ולזכור שאכן מדובר בתקופה מוטרפת, אז כל האמצעים כשרים- וזה פשוט עבד. זה עבד, זה שימח אותי, נתן לי תחושת הישג וגרם לי לחשוב על עצמי בתקופה שלא קל לזכור שיש עצמי, שאני אני. שבתקופה בה כל יציאה מהבית (או כל מקלחת!) היא הפקה- מספיקה עמדה קטנה ונגישה שאפשר לחזור אליה בכל פעם למעט זמן, זה הרבה מאוד.
את הרקמה שיצרתי לאחר לידת בתי השלישית מסגרתי ותליתי במרכז הבית. היא מאוד צבעונית וחזקה, יש לה בטן כזאת ומרקם של אריג כבד או ממש שטיח. ווידאתי שיהיה לה הרבה מקום ואויר בתוך המסגרת. מעבר לכך שנעים להסתכל עליה, ביני ובין עצמי היא כמו דיפלומה כזאת, ממוסגרת ותלויה בגאון, מעידה על הישג יוצא דופן. אני מסתכלת עליה ואומרת לעצמי "בטח ככה מרגישים תלמידים מצטיינים או גיבורי מלחמה, מעוטרים בסיכות הצבעוניות האלה. באמת עשיתי פה משהו מיוחד, אני יודעת שלעולם לא אעשה עוד דבר כזה בדיוק, זה חד פעמי".
בתקופות לחוצות או סתם מבאסות אני נהנית להסתכל עליה ולהיזכר שהצלחתי לעשות משהו בשביל שיהיה לי טוב ויפה יותר. אני מסתכלת עליה מקרוב ורואה המון התרחשויות קטנות והמון פרטים, עוצרת רגע באזורים "פחות מוצלחים", שפחות חביבים עליי ואומרת "לפחות עשיתי. עשיתי בשביל עצמי. לא תמיד הייתי במיטבי ורוב הזמן לא ידעתי מה אני עושה, אבל המשכתי, הידיים עבדו, הלב נפתח, הראש התנקה, רוב הזמן גם נהניתי וסיימתי. השלמתי מעגל, ובזה לבד- יש הרבה יופי ומשמעות". ובשביל כל זה- באמת שלא צריך הרבה: חוט, מחט ומצע שמוכן לקבל את מה שיגיע מעצמו.
