אני לא יודעת מה אתכם אבל כשאני מדמיינת לעצמי "אנשים יוצרים", "אנשים אמנותיים"- בדרך כלל יש לי בראש מן אימג' כזה של משטח גדול, אולי קנבס או נייר פרוס על קיר ענקי בסטודיו לבן ענק ומואר ובנאדם שמצייר עם כל הגוף שלו בחופשיות רבה, צבע ניתז לכל עבר, צריך סולם כדי להגיע עד הקצה, נו, הבנתם את הכיוון הכללי.
ומנגד- החיים, שאיך לומר- פחות נראים ככה. לא שהייתי מתנגדת לפצוח בסצנות כמו זו המתוארת פה, אבל לצערי- פחות מתאפשר. המציאות עושה פוטו בומבינג לפריים היפה הזה של האשה היוצרת המשוחררת שבי שרוצה מאוד להתקיים ברגיל. נורא מתסכל.
אני יודעת, אני גם חשובה, אי אפשר למזוג ממיכל ריק, אם לא אתמלא לא אוכל לתת, חשוב שאמצא זמן לעצמי ולדברים שחשובים לי. נכון. אין ויכוח. בכל זאת: יש תקופות בהן זה פשוט לא קורה, אין זמן, אין מקום, אין השראה ואין חשק. לעבוד בחומרים עכשיו זה רעיון מעולה וממלא מאוד אבל עייפתי רק מהמחשבה על ההתארגנות שזה ידרוש ממני.
ואני עוד יודעת שזה אכן נעים לי, ממלא אותי וטוב לי, ואז אני חושבת על כל מי שהעבודה בחומר לא טבעית בשבילו ואינה חלק מהשגרה שלו- מי מבטיח שבסוף תהיה תמורה בעד האגרה ושהמפגש עם החומר בכלל יהיה כדאי? נעים? לאן כל זה הולך? יכול להיות שיש בזה נחמה, הקלה? הנאה?
כשהייתי בגיל המגעיל הזה שבו הכל משתנה, משווים כל הזמן ומתחילים לבסס כל מיני קביעות, חלקן די מוזרות ורובן מעוותות לגמרי- אז כשהייתי בגיל הזה, נהגתי לחשוב שאני גבוהה, וזהו. בנות לומדות מהר מאוד להתייחס אל עצמן לפי התכונה הצורנית הבולטת ביותר ואני הייתי גבוהה ובחוויה שלי- פשוט גדולה. היו לזה המון משמעויות ונתתי לזה לעצור ולהגביל אותי בשלל סיטואציות. תפסתי הרבה מקום, והעניין הזה התנגש לגמרי עם האישיות שלי (אז) ועם ההתנהלות שלי שבמרכזה היתה המוטיבציה לא להראות ולא למשוך תשומת לב מיוחדת. זו היתה סתירה שהיה קשה לחיות איתה.
רציתי כל כך להיות קטנה, קינאתי כל כך במי שזכו להיות פטיט, זה נראה לי הדבר היפה ביותר שאשה יכולה להיות. דמיינתי איך כל הקטנות האלה הופכות לעורכות דין או לנשות עסקים מתוקתקות בחצאיות עפרון, עקבי סטילטו גבוהים (אבל נוחים!), נושאות תיקי מנהלות אופנתיים ומטופפות במרץ בכל מקום אליו הן הולכות, תמיד כאלה ממהרות.
חשבתי שכשאת קטנה את יכולה להרשות לעצמך להתפרש על הרבה מקום, כי את בעצמך, כמה שתתפרשי, לא תתפסי כל כך הרבה מקום. לכן לכי על זה, עופי על עצמך, גם אם תנעלי קביים בגובה מטר במקום נעליים- עדיין תיראי טוב בנוף הכללי. את יכולה לקפוץ גבוה, להשתולל מאוד, להתבטא בחופשיות גמורה. את יכולה למתוח בד גדול גדול ולצייר עליו בשתי ידיים, בלי מכחולים, את יכולה לפרוש את הידיים ככה חזק לצדדים ולהימתח בכפות טבולות בצבע ואז לצייר עיגולים ענקיים וקווים בכל הכיוונים, חזקים ועבים, את יכולה לעבוד עם כל הגוף שלך.
גם אם תעשי את כל זה, בחדווה של הילדה שנדמה שאת- זה ממש יופי. זה יפה וטוב, לא מצל על אף אחד, לא משתלט, לא מוגזם. אין חשש שתפגעי במשהו או במישהו. גם אם תקפצי ממש גבוה לא תתקעי בתקרה, אם תפרשי ידיים לא תפגעי באף אחד, לא תגעי. אז היי חופשיה ורגועה, תעשי את שלך.
אם את גדולה את כבר נמצאת במרחב באופן ניכר ולכן מוטב שתצטמצמי קצת, את בעצמך כבר סוג של מיצג בעל כורחך ולא נשאר הרבה מקום למשהו מעבר לעצמך. בלי שרצית או נשאלת לגבי העניין את כבר ממלאת את רוב המקום הסביר שבנאדם יכול לתפוס ולכן מה שנשאר לך הוא לעשות דברים קטנים, שמא תפגעי בסביבה, ממש תפגעי, תתנגשי בה.
ככה זה היה בתקופה הקיצונית הזו של גיל ההתבגרות בארץ הפלאות, הכל בקצוות- או שאכלת מהצד המגדיל של הפטריה או מהמקטין וההשלכות קיצוניות ומרחיקות לכת. יחס מעוות והפוך בין גודל פיזי למידת החופש, חוקים גסים ונוקשים שגזרתי על עצמי ופרגנתי לאחרות (כמובן שהחוקים האלה לא חלו על בנים בשום שלב בחייהם בעיני). בהגיון המעוות הזה יצירה וביטוי בפורמט קטן נחשבה לצמצום עצמי, מה שבזמנו נחשב מבחינתי לעונש, גזרת גורל שלא תשתנה. אז עבדתי במחברות קטנות ובמעט חומר.
האמהות יצרה אצלי תחושה שעכשיו הגודל הפיזי כבר לא משנה, המציאות גוזרת התרחקות מהחופש לעשות הכל בגדול ולקחת בחשבון רק מה ואיך שהייתי רוצה. אחרי שגדלתי, קטנתי, ושוב ועוד פעם אחת אחרונה, מכל סיבוב כזה של גודל וקוטן נולד שחקן קטן חדש, ועכשיו מצטמצמים כי זה צו השעה, יש שחקנים קטנים חדשים במגרש והם צריכים הרבה מקום מאיתנו הגדולים. נכנסות מחשבות וגם משימות "ריאליות" יותר והשוטף שוטף את השאר, לא תמיד נשאר אחרי השוטף משהו, לפעמים הוא שוטף ממש חזק וסוחף איתו הרבה, כל מה שנשאר אחריו זה להתייבש, לאסוף את החלקים עד הגל הבא…
עם הזמן דברים בכל זאת השתנו ואחרי שגדלתי ובגרתי- הרשיתי לעצמי גם לעבוד גדול, אפילו גדול מאוד, להיות (לפעמים) הישות היצירתית הגדולה והמתפרשת הזאת.
לשמחתי החופש הזה לתפוס מקום רב הוביל גם להתייחסות מחודשת וחיובית הרבה יותר כלפי קוטן. הפסקתי לראות בו ביטוי של צמצום, כורח או פחיתות אלא גם אפשרות להתבטא בצורה חזקה, פשוטה, מרוכזת- שהיא גם מעשית והולמת יותר את המציאות האינטנסיבית של החיים.
העובדה שאין אפשרות (או רצון) בכל רגע לעזוב הכל ולעבוד בחומר על פורמט בגודל מונומנטלי אין פירושה שלא ניתן להשיג אפקט דומה מעבודה על פורמט קטן בהרבה, אולי אפילו בגודל כף יד. ייתכן שאפילו להיפך, הקוטן הוא כמו טבליה שמכילה בתוכה הרבה טוב מתומצת, כל החלקים החשובים שם, בעצם הנטילה. בכל מקרה לא מדובר במעשה יצירתי או אקספרסיבי פחות והוא מאפשר תחושת סיפוק של השלמת מהלך בזמן קצר יחסית.
אני לומדת הרבה על העוצמה והאפשרויות שבקוטן מהעבודות של מטופליי. אני מוצאת את עצמי מתפעלת ומושפעת מהן, נושאת בלבי את הבחירה לעבוד קטן מתוך מגוון מניעים, נקודות מוצא והקשרים, תוך שימוש בשלל חומרים ואמצעי הבעה.
עבודה קטנה יכולה להיות הזמנה להתקרב ולהכיר באמת את מה שמופיע בה. היא דורשת התבוננות, תשומת לב מיוחדת. היא יכולה לטמון בחובה הפתעות, לגלות את עצמה רק בפני מי שיבחר במודע להתמקד בה ואולי לרגע להתעלם מההקשר ומכל מה שיופיע סביבה.
הדבר נכון גם להופעה של דימוי קטן במיוחד בתוך יצירה, הדחף המיידי הוא להתקרב ולבחון מה יש שם. עבודה קטנה מנהלת דינאמיקה בינה לבין המרחב שהיא נתונה בו בצורה משמעותית, גם כאשר היא עומדת בפני עצמה, דווקא בשל גודלה הזעיר. היא חלק מרקע נוכח המצוי סביבה והדינאמיקה הזאת יכולה ללמד הרבה על חוויית ההתמקמות בעולם, תחושת השייכות, הדמיון והשוני בין הפרט לסביבתו ועוד. כל אלה- תכנים משמעותיים ותימות מרכזיות המעסיקות מטופלים רבים (לעתים אף המניעים עצמם להגעה לטיפול).
יחד עם זאת- לעבודה קטנה יש אפשרות שלא להראות כלל. היא יכולה להסתתר בתוך מיכל או כיסוי, להנשא על הגוף, להשמר ביד או בכיס. היא מאפשרת ליוצר בחירה בנוגע לאופי הקשר שהיא מזמנת- אם בכלל. אולי היא נוצרה כדי להיות פרטית לגמרי, כמו שיר למגירה. היא עשויה להיות בעלת משמעות רבה דווקא בכל כך, לשאת כוח או משמעות רבה אף יותר בשל העובדה שהיא עצמה- סוד. כשבתי הבכורה נכנסה לראשונה לגן עירוני היא התקשתה מעט בהתחלה. כדי להקל עליה קנינו מדבקות עליהן היינו מציירים ציורים קטנים וכותבים את שמה, "מדבקות כוח". היא התעקשה להדביק אותן בצד הפנימי של החולצה, ליד הלב, כך שרק היא תדע שהן שם וגם כדי לשמור על הכוח עד סוף היום מבלי לחשוש שמא יאבד בחול או במפגש עם ילד אחר.
קוטן מוביל לבחירה ולעריכה. גם אם ייעשה שימוש בכמה חומרים או אלמנטים- כל חלק נוכח ומשפיע, בעל תפקיד. הקוטן גם מאפשר שליטה- חומרים שעלולים לעורר חשש ולהחוות כפחות צפויים בהתנהגותם, אל תתפסו אותי במילה אבל לדעתי, בדרך כלל: חומרים נוזליים ומתפרשים מחד (צבעי גואש, צבעי ידיים וצבעים נוזליים אחרים, וגם כל "משפחת המתפזרים": חרוזים, נצנצים וכדומה), ומאידך חומרים שקשה לעבד אותם ואינם משתפים פעולה בקלות (חימר, פימו וחומרי לישה קשים יחסית ואף חומרים יבשים כגון ניירות עבים, משטחים קשים וחלקים שאינם מקבלים אליהם חומר אחר בקלות)- כל אלה יהיו מזמינים וקלים יותר לעבודה במנות קטנות ויובילו ברוב המקרים לתחושת הישג ולהשלמת תהליך בקלות יחסית ובמהירות.
אני מזמינה אתכם להקטין, לעשות קצת זום אין ולבדוק איך זה מרגיש ליצור משהו קטן.
מאז שאני כותבת לא רק לעצמי קיבלתי כמה וכמה פידבקים תוהים לגבי אורך הפוסטים שלי, איך יכול להיות שבעידן כזה בו אנשים משקיעים בממוצע 7 שניות בקריאת פוסט אני מרשה לעצמי לכתוב פוסטים של 1,300 מילים. אני עוד מתלבטת לגבי העניין הזה ומנסה לבחון את היכולת לקצר ולהקטין ממקום ממוקד ושלם שאינו מלווה בתחושת ויתור או התכופפות, לצד הרצון להתבטא באופן גדול וחופשי לגמרי. ימים יגידו…
