החורף מתקרב וזה זמן מצוין לאוורר את המצעים ולשחרר את הציפיות. מה? איך זה קשור לכאן? קשור.
רבים מהמפגשים עם חומרים מתחילים בבחירה של מצע- של הפלטפורמה עליה עובדים. אני מניחה שהמצע הבסיסי שעליו חושבים הוא דף, גליון, משהו שטוח ממשפחת הנייר המורחבת או בד קנבס לבן מתוח על מסגרת עץ. אז זהו, שלא רק.
זה אולי נשמע מוזר להתעכב על זה, מה זה משנה, העיקר שיש על מה לעבוד, משהו שיחזיק את החומר, זה הרי לגמרי פרקטי. האמנם?
המצע הוא חומר בפני עצמו והוא משפיע מאוד על מה שמתקבל עליו. זה נכון ברמה החומרית אך גם ברמה מהותית יותר.
ברמה החומרית- כמו בבישול, בעיצוב, בכימיה- יש חומרים שעובדים טוב יחד ויש כאלה שפחות. יש למשל מצעים שמקבלים אליהם בשמחה חומרים נוזליים, נותנים להם להיספג יפה, להתקבע ולהתייצב, לעומת כאלה שהצבעים מחליקים וכאילו לא נוגעים בהם, לא מצליחים להותיר שום רושם עליהם. מצעים חזקים מסוגלים לשאת הרבה משקל ונוכחות לעומת מצעים עדינים ודקים שלא יעמדו בעומס משקל או רטיבות. אלה עקרונות די פשוטים שאת חלקם ניתן להסיק לאור התנסות וחלקם ברורים גם אם לא נתנסה בהם בעצמנו.
במרכז הרמה המהותית עומדת השאלה "על מה אני עובדת?" וכאן, לצד החשיבה על המצע נכנסת גם שאלת הציפיה: "מה אני מקווה שיקרה, מה הציפיה שלי מעצמי כשאני נפגשת עם חומר? מה יקרה פה?"
יש הרבה לחץ כשניגשים ליצור משהו חדש. אני בטוחה שגם אמנים מנוסים וותיקים חשים כך. האמת היא שאני בטוחה שכל אחד מכיר את ההרגשה הזאת, גם מי שאינו תופס את עצמו כיוצר. כשאנחנו יושבים מול מחברת ריקה או מול מחשב וצריכים לכתוב עבודה, להגיש משימה, לעמוד בדד ליין, להביע עמדה או מחשבה אישית. כל אלה תהליכי יצירה לכל דבר, והם מלחיצים. יש לזה שם- "חרדת הדף הריק" (Blank Page Anxiety) והיא נחלת הכלל ברמות שונות, התחושה שתהום פעורה בין מה שאנו רוצים להביע ובין הנקודה ההתחלתית בה אנו מצויים. הדבר נכון פי כמה במסגרת טיפול באמנות, במסגרתו לא פעם מטופלים חוששים ליצור באופן חופשי בתחילת התהליך וטרם התבססות קשר של אמון עם המטפל. אתם מתארים לעצמכם אתכם יושבים עם אדם שאתם בקושי מכירים ויוצרים במחיצתו?
למעשה אין הרבה חוקים בתהליכי יצירה, לרוב גם אין יעד רצוי אובייקטיבי (על אחת כמה וכמה בטיפול באמנות. הצלחת הטיפול אינה קשורה כלל ברמת המיומנות האמנותית שהמטופל מפגין ואינו נמדד לפי תוצריו בשום שלב). החוקים קיימים בינינו ובין עצמנו, לכל אחד יש את החוקים ואת הציפיות של עצמו מעצמו ומיכולות הביטוי היצירתיות שלו. לכן, במקום לשקוע בציפיות, להיחרד מהדף הריק (שאגב- לא חייב להיות באמת דף, והוא גם לא חייב להיות ריק)- אפשר להיעזר במצע, בפלטפורמה שבחרנו, כך שישמש אותנו, יניע אותנו ויעורר בנו השראה.
בעצם, כל דבר בעולם הוא מצע פוטנציאלי. אותי המחשבה הזאת כשלעצמה מאוד מעודדת, המשמעות היא שכל דבר הוא בר שינוי. בכל דבר ניתן למצוא יופי, שוני ועניין, כל דבר יכול להתעלות מעל השימוש היומיומי שלו ולקבל משמעות נוספת, חדשה ומעניינת במידה ומסתכלים עליו מזווית חדשה, כל עוד מאמינים שיש שם עוד משהו.
קצת דוגמאות כדי שלא נישאר ככה באוויר:
- מצע נייר. לא חייבים בלוק ציור או נייר איכותי, גם לא חייבים ליצור משהו שנועד למטרה מסוימת או כדי שיישמר לאורך זמן. מתגלגלים לידינו המון ניירות ביומיום- דואר, כרטיסי חניה, כרטיסי רכבת, מסמכים שההדפסה שלהם לא צלחה, עטיפות של מוצרים ועוד ועוד. כדאי לעצור, להתבונן בהם ולהשתמש בהם. אפשר להתחיל מניירות קטנים אם גודל מפחיד אותנו, אפשר לצרף יחד ניירות לקולאז' ועל גביו ליצור.
אפשר לצייר ממש פתקים, להקדיש אותם לבני הבית ולהחביא בכל מיני מקומות לא צפויים. מאוד כיף לקבל פתק אמיתי, שאפשר להחזיק ביד ולשמור. ילדים היום לומדים להקליד בנייד מהר יותר משהם נחשפים לראשונה למטוס נייר או לפתק בכיתה. הפתיעו אותם (ואת אהוביכם המבוגרים גם!) עם פתקים נחמדים, מלאים במילים טובות וציורים לא מדויקים (אני מאוד נהנית כשבן הארבע שלי אומר לי למשל "איזה קרנף יפה ציירת לי" כשהתכוונתי לצייר חד קרן. מה זה חשוב, הוא אהב את הציור ושמח שהחבאתי לו פתק בקופסת האוכל).
ניירות כתובים או מצוירים הם נקודת התחלה מצוינת להתייחסות והם פותרים לנו את חרדת הדף הריק, מישהו כבר שם עליו משהו ולנו נותר רק להחליט האם וכיצד אנחנו מתייחסים לקיים. נקודת הפתיחה שונה ולעתים זה מקל את העשייה ואת הציפיה שלנו מעצמנו.
בנוסף- הייעוד המקורי של המצע לעתים מוסיף משהו נוסף ומעניין למה שנוצר על גביו. יש הבדל גדול בין ציור דיוקן של בן משפחה אהוב על נייר לבן רגיל או על אריזה ריקה של שוקולד שהוא אוהב. מצע לא שגרתי עשוי לגלות לנו עוד משהו מעניין ורלוונטי על היצירה עצמה, רק מעצם היותו הוא. - קרטון- אני מאוד אוהבת קרטון חום. הוא מצע חזק ויציב, זול וזמין, יכול להחזיק צבעים כבדים ורטובים ואף חפצים וחומרי כיור (פיסול ולישה). כיף גם ליצור עליו בגוונים בהירים והם נראים עליו נוכחים וחזקים. אנחנו מוקפים בקרטון חום איכותי והוא לא זוכה להכרה והערכה בזכות עצמו, ויש על מה. ממליצה לשים לב במיוחד לקרטונים של מוצרי חשמל ולאריזות מוצרי איקאה כמובן (אל תפספסו את החוצצים העבים שבתוך האריזות, אלה עשויים בדרך כלל מקרטון כוורת שווה במיוחד). קרטון גם משמש אותנו המון סביב ימי ההולדת של הילדים, אנחנו מכינים ממנו קישוטים ועזרים למשחקים. גם בקליניקה יש לקרטון חום מקום של כבוד, מבחינתי הוא הלחם והחמאה של תהליכים יצירתיים בהרבה מקרים. הוא מעניק בסיס איתן למטופלים שמחד חוששים שמא עבודותיהם עדינות מדי ועלולות להתפרק, או מאידך- חוששים שאין מצע חזק מספיק המסוגל להחזיק את כובד המשא שלהם. חששות אלה מופנים קונקרטית כלפי החומרים המושמים על המצע אך מבטאים לא פעם את תחושות הנפש של המטופל היוצר כלפי מציאות חייו.
כאמור, כל דבר יכול להוות פלטפורמה לעבודה, לא רק חומרים שטוחים וחלקים אלא ממש כל מה שקיים. רוצים דוגמא פחות שגרתית?
- בגדים ונעליים הם מצע מצוין. בתור ג'ירפה שאינה במידות מיינסטרים- בכל פעם מחדש אני מתבאסת לראות איזה בגדים משעממים מייצרים היום. כמה חסרים לי הדפסים מושקעים ולא צעקניים, צבעים עזים, פרטים מפתיעים, מצחיקים אבל מתוחכמים, שהושקעה בהם מחשבה. החיים משעממים מספיק גם בלי קוד לבוש של שלמה ארצי בואכה יאיר לפיד. זה יכול להיות ממש בקטנה, לא מהפך, אני ממש לא מתיימרת לעצב מחדש שום בגד, אבל אותי אישית זה מאוד משמח להותיר חותם קטן בבגד. בגדים אפשר לגזור, אפשר לצרף להם בדים נוספים, כפתורים, אפשר לצייר עליהם- דברים פשוטים, נקודות או פסים גם אתם יודעים לצייר! אפשר לרקום עליהם, אפשר להדפיס עליהם במדפסת ביתית או בחנות. אפשר לנצל את העובדה שגיליתם חור בבגד לטובת השדרוג או במידה ולא מצאתם נעליים בצבע שמצא חן בעיניכם, במקום להתבאס- ליצור משהו חדש. אם מפחיד אתכם להתנסות על הבגדים שלכם- התחילו מבגדי הילדים, אני בטוחה ששם תרגישו חופשיים יותר. לי מאוד כיף להתהלך במשהו שהשפעתי עליו במשהו ושאין כמוהו בעולם. ולא, שלא יהיה סימטרי, שהנעליים לא יהיו לגמרי זהות, שהתוספת שלכם תהיה רק בצד אחד של הבגד, או במקום מפתיע. אפשר גם לשנות את הייעוד של הבגד, להסתכל עליו מחדש כחומר גולמי, כמצע שהוא פשוט יריעת בד, לעשות לו ריסטארט ולתת לו הזדמנות כמשהו חדש לגמרי.
נראה לי שהכיוון ברור, הדוגמאות הן אינסופיות ומקיפות אותנו מכל עבר. כלים, קופסאות, קירות, ספרים, רהיטים- כולם מצעים וכולם מקבלים על עצמם שינויים. מעבר לעניין ולהנאה שההסתכלות הזו מכניסה לחיים יש גם את האלמנט האקולוגי שמזמן מפגשים מעניינים, הן עם חומרים והן עם אנשים. כמובן שזה נכון גם לחומרים שונים שאינם מצעים, אנו מוקפים באוצרות רבים שנזרקים סתם.
אז עכשיו כשאווררנו את מה שחשבנו על מצעים וכל העולם הוא פשוט פלטפורמה שמחכה שניצור על גביה, כל שנותר הוא "רק" לשחרר את הציפיות, ממש להזדכות עליהן, ולגשת לחומר ממקום של משחק, אי ידיעה והתנסות חופשית. בעיני קל יותר להתחיל בכך כשעובדים על מצע לא מחייב אשר מצוי סביבנו וגם ככה נועד להיזרק. יש סיכוי שבלי שנשים לב יווצר עליו משהו ממש מעניין שנרצה לנצור, שתהליך היצירה שלו וההתבוננות בו לאחר מכן ימלאו אותנו בהנאה, אולי אפילו בגאווה ובהפתעה. ייתכן שלא ושכל מה שנרצה לעשות ברגע שנסיים הוא לזרוק הכל, וזה גם מצוין ובעל ערך משל עצמו, הרי אמרנו- בלי ציפיות…
