חופש, קיץ, חום גיהינום. מול השאיפה של המבוגרים לשמור על איזו שגרה, רק מהסוג שאפשר (למשל- בטיפול, רק שעה בשבוע של שגרה ורצף)- ניצבים ילדים ונוער במצב יולי אוגוסט, עם מוטיבציה, בואו נאמר- פחות. בכללי פחות, לא משהו אישי שקשור לטיפול אלא ככה פשוט פחות מוטיבציה לעולם. מוטיבציה של עצלן שעקרו את הציפורניים הארוכות שלו מגזע העץ שחיבק כל כך חזק במשך ימים ואמרו לו ״בוא חמודי, תרוקן את המדיח״.
אני פותחת את הדלת ופוצחת בקריאות שבר אל מול האם הנדהמת (לא יודעת למה אחרי תקופה ארוכה של היכרות היא עדיין נדהמת, אבל זה עובד לטובתנו): ״אלוהים אדירים, אני רצה להביא מגב וסמרטוט, במקום ילד הבאת לי הנה היום- שלולית! ילד במצב נוזלי, מי שמע על דבר כזה?! ניסית לשים אותו בפריזר?! אולי נצליח להחזיר אותו לקדמותו!״
הוא צוחק וגם היא. ״יאללה בוא שלולי, יש לי גיגית ענקית בחדר, בוא נאכסן אותך״. עוד רגע של היסוס והוא נוזל בעצלתיים לכיוון החדר, נפרד מהאם בלי מחאות נוספות.
לפעמים גם הפגישות נוזליות כאלה, וזה ממש בסדר, זה המצב עכשיו. זו גם הזדמנות לשהות, לבהות, להמרח על הרצפה ולהסתכל יחד על התקרה, אפילו להשתעמם יחד קצת. וכמובן שזו הזדמנות נהדרת להגשים את המצב הזה בחומרי אמנות- לעבוד עם נוזלים, שלוליות, סליים…
אבל לפני כל אלה- אני רוצה רגע לדבר על הומור ברצינות.
לא יודעת למה יצא להומור ולצחוק שנובע ממנו שם כזה רע, של משהו לא רציני, של משהו שאנשים לא רציניים עושים, אולי של זלזול.
בעיני הומור זה דבר ממש רציני, זו אומנות, דבר שכדאי להכניס לחיים לפחות כמו כושר גופני, ואיכשהו- לכושר גופני יצא שם חיובי של משהו שקשור באיכות חיים, למרות שבינינו- מדובר בסבל בהרבה מקרים.
אחרי תקופה לא מבוטלת שהתאפיינה בעגמומיות רבה, בימים האחרונים תפסתי את עצמי צוחקת. ממש צוחקת, בקול רם, זורקת את הראש אחורה וצוחקת עד שאין אויר. לא יודעת אם פתאום כולם נהיו מצחיקים סביב או כי קרו כל מיני דברים שפינו אותי לצחוק והכניסו לי יותר אוויר לזה.
יש אנשים שמתמכרים לסדרות בנטפליקס ועוקבים באדיקות רבה, בשנים האחרונות אני עוקבת אדוקה אחר סצנת מופעי הסטנדאפ ספיישלס המופקים על ידי נטפליקס. אוהבת בעיקר- את אלה המבוצעים על ידי נשים, לא רק בקטע עקרוני, יש גם לא מצחיקות, רובן מצחיקות ממש!
ומעבר ל"מצחיקות"- הן נושאות בשורה, מעבירות מסר, בד״כ בהקשר למקומן של נשים בעולם (כמעט כתבתי ״העצמה נשית״ אבל אני מודה שאני לא מחבבת המושג הזה), מסר של מסוגלות, ניפוץ מיתוסים, חשיפה בכל המובנים- מראות את המחטבים שלהן וצוחקות על עצמן שלבשו אותם, הומור עצמי יש שם מלא, הרבה יותר משל גברים אם צריך להשוות (לא חייבים אגב).
ומה שהכי מרשים אותי וממש מעורר בי קנאה- הן מדברות על דברים כואבים, באמת כואבים, על אירועים משפילים ממש, תאונות, השתלשלויות מביכות של אירועים, וגם, על נושאים ממש רציניים, מביאות אותם בכאב ובגילוי לב, כאילו מופיעות בעירום מלא, צוחקות עליהם באומץ, לא מתוך זלזול או הפחתה אלא מתוך הבנת חשיבות העלאתם בשיח, מגיעות אליהם חזקות. נשים שנפגעו, נאנסו, הושפלו, הוקטנו כדי שלאחרים סביבן יהיה יותר נוח ונעים. נזרקו, עבדו בעבודות מבזות, זכו ליחס מדהים על ידי משפחתן, הכל מותר בחוקי הפורמט הזה. והן מביאות את כל תפלצות החיים האלה, בצורה כל כך אינטליגנטית, עגולה, מורכבת- ומצחיקה. אני יושבת בסלון, צוחה ובוכקת, לפעמים מזדהה, על סף לקפוץ על הספה סטייל טום קרוז מרוב התלהבות.
אני צופה בהן בהשתאות ובהערצה וחושבת לעצמי שכנראה ככה מרגיש מי שהולך לכנסיה לשמוע דרשה שבועית, יושב מול איש בעל השפעה ושותה בצמאון את מה שיש לו להגיד, מבין איך זה מחובר לחיים שלו ומתחזק בעקבות הדברים. כשאני צופה בהן אני קצת יותר מבינה דתיים, קצת יותר מבינה את הקסם שברטוריקה דתית, ובאהבת הסיטואציה הזו, של הקשבה פתוחה לאדם שמחזיק איזה לפיד שאתה מתחבר לאור שלו.
מודלים טובים לחיקוי הם מצרך נדיר בימינו ואני מתמלאת השראה כשאני צופה בנשים הללו, עומדות עם כל האמת בחוץ ועפות על זה. ומצליחות לצחוק ולהצחיק על כל זה. שוברות טאבו אחרי טאבו ושוחטות פרות קדושות בלי למצמץ. מקנאה בהן. רוצה לעמוד שם לפעמים. לא תמיד. גם לא בטוחה שאני מסוגלת.
לפעמים אני כל כך מתפעלת ואני מזמינה את עומר שיתפעל מזה גם, מזמינה אותו לצפות איתי מההתחלה. במקרים רבים הוא לא מבין על מה אני מדברת וממה אני מתלהבת. נראה לי שזה גם עניין מגדרי, למרות שאני תמיד רואה בקהל של התכניות האלה גם גברים שמתלהבים מאוד, ועומר ואני דומים בהרבה דברים. לפעמים זה קצת מצער אותי שאנחנו לא שותפים להתלהבות מהדבר הזה. לזכותו ייאמר שהוא ממש מנסה.
אני מוצאת את עצמי לא פעם נכנסת למקום מצחיק בעבודה. יותר ויותר ככל שעוברות השנים. אני נהנית לראות את הפליאה בפניהם של ילדים ומתבגרים, כשהם מפנימים שאנחנו לא נמצאים בסיטואציה חינוכית ושאפשר לנוח, לא חייבים להיות פוליטיקלי קורקט, ואפשר לעשות דברים שבמצבים אחרים לא היו מתקבלים. ההגחכה, ההקצנה, ההפיכה לקריקטורה (לפעמים ממש ביצירה ולפעמים במשחק)- מאפשרים לצאת אחר כך לעולם עם יותר אויר. מצבים או עימותים עם אנשים נראים שונים וקלים יותר להתמודדות אחרי שהוצאנו מהם את העוקץ, פירקנו אותם ונזכרנו בכוחות שיש בידי המטופל כדי להתגבר על הקשיים.
הומור הוא גם דרך מצוינת לעדן ביטויים של תוקפנות אגורה ובלתי מובעת, כזו שאין לה מקום ברגיל, לתת לתוקפנות להתאוורר קצת ולהכיר בכך שהיא קיימת, שבכל אחד מאיתנו יש כזו. אחרי שהיא יוצאת לסיבוב היא הרבה פחות מפלצתית ולא מחפשת סדקים להתפרץ מהם בלי שליטה. תחשבו כמה עימותים היו נחסכים אם היינו יותר עם יד על הוונטיל של התוקפנות שלנו, משחררים כל פעם קצת.
אנחנו מחקים אנשים, ממציאים שירים, יוצרים יצורים או מכונות שיפתרו את הבעיות, מדמיינים הרבה- נוסעים בזמן כדי לשנות מהלכים, כותבים מכתבים (מצחיקים!) לאנשים שמתו או שבלתי אפשרי לשלוח להם מכתב במציאות, מאנישים צעצועים, חפצים או חומרים, מצמידים עיניים זזות לכל דבר! (נסו פעם, זה מאוד מאוד מצחיק), עושים קולות שמבוגרים לא ממש מעודדים לעשות ובכלל- משתמשים המון ב"רעש" וקול חזק, כמה שזה משחרר, כמה כיף לצעוק, לעשות קולות של חיות, לדבר בג׳יבריש, לשיר בקול רם, נסו ותיהנו!
הכל כמובן- מותאם וברגישות, עם גבולות וכחלק מחוזה ברור שבעל פה, לגבי מה מתאים ומה לא. זו גם לא אוירה שמתאימה תמיד או לכל אחד, יש מקרים בהם אהיה מאוד מאופקת ומוחזקת, בפרופיל נמוך, דיבור שקט- כי זה מה שיידרש. וכמובן שזה גם ממש בסדר גמור.
הכל גם לאור העולם הרגיל והמציאותי בו חי המטופל- לא אעשה או אעודד לעשות דברים שסותרים את מציאות החיים המסוימת של המטופל בצורה שקוראת תיגר על החינוך שלו, לא אלך נגד ולא אנסה להיות ״המגניבה והמצחיקה״ על חשבון עבודתם הקשה של ההורים. בסוף- כולנו באותו צד פה.
לצד הסיפוק על השינוי וההתקדמות של הילד שלהם- לפעמים עולה להורים גם מן עצב בעיניים, על כך שאני זוכה ליהנות עם הילד והם נשארים עם ההתמודדות היומיומית והאפרורית, ואני מזכירה להם שאצלי לא צריך לצחצח שיניים, ולא לעשות שיעורים, ובעצם- לא לעשות שום דבר שהילד לא בוחר בו בעצמו. כל זה שונה מאוד מהחיים הרגילים, וזו רק שעה אחת בשבוע, מן הסתם קיים פער גדול. יחד עם זאת, זו ״שעת מעבדה״, בעזרתה אנחנו יכולים להתבונן מחדש על הילד ולהבין טוב יותר מה יגרום למה שקורה בטיפול להיות נוכח יותר בשאר הזמן.
אני כן נהנית לראות את הפתיחות, ההתגמשות והתהליכים המקבילים שההורים עוברים עם הזמן, כשהם רואים ילד שהגיע שלולית וחוזר אסוף, מעודד ושמח- זה רותם אותם להבין טוב יותר מה מפעיל אותו, מחזיר לו את החיוך ומסייע לו להרים את הראש בזמן קצר, מה מושך את הקשב שלו, איפה תשומת הלב שלו, איך אפשר להכניס גם לחיים עצמם יותר משחק וצחוק במקום ללכת ראש בראש ולעמת אותו עם המציאות בכל הזדמנות.
ההומור בטיפול, אם הוא קיים- נוצר מתוך השפה המשותפת שצומחת מהקשר הטיפולי המסוים, ניב ייחודי המדובר ומובע בעזרת המשחק החופשי בחומרים. בהומור יש שחרור ואישור לבוא ככה, גולמי, לעשות בלי לחשוב ובלי להחליט אם מה שנעשה הוא טוב או לא.
האווירה הזאת, הרצינית-מבודחת, אוירה של ״באנו לעבוד ממש קשה אבל לא לסבול״, מקדמת תהליכים ומקרבת, משחררת מציפיות, פותחת חלון במרתפים נטולי אור, ונותנת לגיטימציה להיות לא מושלם, אנושי. לעסוק באופן ישיר, מעמיק ורציני בסיטואציות קשות ובבעיות רציניות, שאחרת היו נשארות ארוזות חזק באיזו פינה בבוידעם בלב שלנו וגורמות סבל ובעיות נוספות.
מאחלת לכם הרבה צחוק, משחרר כזה, עד שכואב בגוף ובפנים, עד שבוכים, שנאנחים כשהוא נגמר.
