נעליים אדומות

לא לפחד מהפחד

תכננתי (ואף התחלתי) לכתוב משהו יפה ואופטימי על נצנצים ועל יצירה בהם כחומר, וכך לסכם את השנה שהסתיימה ולשתף אתכם קצת במה שהייתי רוצה שיבוא השנה.

כתבתי ומחקתי ושוב ושוב, ובאמת כמו נצנצים הכל עף לי באויר, נכנס לי לעיניים, מיסך הכל וגרם לי לדמוע, ומצד שני לא עזב אותי ועוד תקוע לי בראש, כי ככה נצנצים אוהבים. מאמינה שעוד אחזור לזה בהמשך כי אני מאוד אוהבת נצנצים ולשמחתי אני נפגשת איתם המון בקליניקה (וגם בבית. זה לא תמיד משמח אותי אבל אני משתדלת). 

והנה 2018 התחילה ולא מאוחר עדיין אבל כבר מרגיש אחרת, אני כבר במקום אחר לא רק כי עבר הסילבסטר (אפילו יצאתי לחגוג עם בעלי לראשונה מזה…לא רוצה להגיד כמה זמן, בסילבסטר! כיף דווקא!) אלא בעיקר כי במעט מאוד זמן עברו עלי הרבה שינויים, חיצוניים שהובילו לפנימיים ובמרכזם- תחילת עבודה חדשה, מסעירה ושונה מכל מה שעשיתי עד עכשיו; לצד המשך הפעילות בקליניקה אזכה גם לגדל יחידה צעירה מאוד המשלבת בין אמנות וטיפול במוזיאון אשדוד לאמנות, מראות שמה (מרחב אמנות ותרפיה).

אני לא חובבת אקסטרים גדולה. אפשר לומר- שאני די פחדנית אפילו (עכשיו כל בני משפחתי וחברותיי מילדות שקוראות את זה אומרות "פחח! מאוד פחדנית אפילו!"). הרבה דברים לא עשיתי כי פחדתי- מהלא נודע, מהמרחק מהבית, מכישלון (הרי ברור שאם לא נצליח ממש- מדובר בכישלון לא? בתקופות מסוימות נדמה שאין אמצע).

גם חוסר שליטה ממש מפחיד אותי, חוסר אונים גם, תקיעות. עוד הרבה דברים, באמת. 

ראיתי בשבוע שעבר פרק מהעונה החדשה של "מראה שחורה". מי שלא מכיר- ממליצה מאוד להכיר, ועד אז: מדובר בסדרה שעוסקת בהשלכות הטכנולוגיה על החיים שלנו בעתיד, בצורה ספק בדיונית ספק מציאותית (מתוארות בה טכנולוגיות שברובן לא קיימות אבל גורמות לך לחשוב "כנראה שאוטוטו נהיה שם"). היא עוסקת בעיקר בניכור, בשינויי היחסים בין אנשים ובין יחסו של כל אחד לעולם. זו סדרה מותחת, מזעזעת, מפחידה ומומלצת מאוד על אף שאני מודה שהיא הלבינה לא מעט מלילותיי…

בקיצור- הפרק שראיתי מהעונה החדשה עסק באם וביתה. לאחר אירוע טראומטי בו הבת נעלמה לדקות ארוכות מעיני אימה- היא פונה למכון חדשני אשר מתקין לילדה צ'יפ ברקה, באמצעותו האם יכולה לראות את העולם דרך עיני ביתה- ממש דרך, האם מתחברת בעזרת אייפד לתוכנה המציגה בפניה את זווית הראיה של הבת וגם מנטרת את מצב בריאותה, מדווחת מה מיקומה הגאוגרפי ועוד שלל פיצ'רים.

בין השאר, האם מסוגלת לשלוט במה שחושי ביתה קולטים: בלחיצת כפתור היא יכולה לטשטש עבור הבת שלה גורמים מפחידים או מדאיגים- כמו שיש היום תוכנות החוסמות תכנים בלתי הולמים לילדים במסכים- ככה אבל על החיים. אם הבת נתקלת בגורם מפחיד, האם מקבלת איתות על שינויים פיזיולוגיים המעידים על מצוקה וביכולתה לפקסל את המראה ולהנמיך את עוצמת הקול של מה שהילדה חווה. כך גדלה לה ילדה שמורה בצמר גפן, אשר לא חשופה לגירויים שאינם נעימים ונתונה להשגחת האם בכל רגע נתון.

נשמע חלום לא? אז זהו… לא אהרוס לכם את ההמשך, צפו ותגלו. מצרפת טריילר קצר ונטול ספוילרים כדי שתדעו באיזה פרק מדובר:

הפרק הזה עורר בי הרבה מאוד מחשבות. בעיקר נשארתי עם ההתייחסות שיש לנו לפחדים ולחוויות "לא נעימות", מעוררות, מוציאות מאיזון, מלחיצות. כמה משאבים אנחנו משקיעים בניסיון להקל על עצמנו ועל הילדים שלנו.

האמא הזאת פיקסלה לביתה את העולם המפחיד כדי לפקסל לעצמה את החוויה של בת מפחדת.

זה מובן לגמרי. כולנו רוצים ילדים שמחים ומרוצים, שאינם נלחצים, אף פעם או כמה שפחות. לשם אנחנו שואפים. ואם אפשר שגם אנחנו נחיה בנחת- מה טוב.  

על כמה דברים אנחנו נמנעים מלדבר עם ילדים כדי "לא להכניס להם שדים לראש" וכדי למשוך עוד קצת את האידיליה (הדמיונית) של חיים לא סכנות, מלחמות, מוות, תוקפנות, לצערי אני מכניסה לסל הזה גם- חיים ללא מיניות, באמת בצער ולאור המורכבות הרבה שיש לאנשים לעסוק בתחום הזה על אף שהוא פה, חלק מהנוף, לעתים בצורה מעוותת שאינה הולמת, ובמקום לתקן את העיוות אנחנו מסובבים את הראש ומקווים שהילדים שלנו לא מודעים. הם כן, חשופים ונחשפים. 

אנחנו רוצים להתגבר על הפחד, לנצח אותו, שלא יהיה. רוצים לשכך את הכאב, לא להרגיש אותו, לבטל אותו לאלתר.

יש הרבה מצבים של אי ודאות כשמטפלים באנשים והעניין הזה מעסיק אותי לא מעט, בתור הפחדנית שאני חושבת שאני. אני מזמינה אליי, לקליניקה, לחיים שלי- אנשים זרים, משפחות, בסיטואציות רגישות ולפעמים נפיצות. אנחנו מתחילים להכיר והאמת היא שאין לאף אחד מהצדדים מושג מה בדיוק יקרה. אני באה מגויסת ורתומה, עם ארגז הכלים הטיפוליים, עם הידע התיאורטי שצברתי עד כה, עם היצע החומרים, ומכאן- הכל תלוי ביחסים שיירקמו.

אוכל לתת רק מה שיש לי ורק מה שמי שאיתי מוכן לקבל. זה מפחיד.

יש הרבה מחשבות מדאיגות העולות תוך כדי תהליכים טיפוליים ואני בטוחה שהן נחלתם של כל הצדדים המעורבים בתהליך; של המטופלים, של הוריהם (אם מדובר בילדים) ואני רוצה להאמין שאלה מחשבות של מטפלים: "מה יקרה פה? האם יקרה פה תהליך משמעותי?", "מה יהיה טיב הקשר שייווצר פה ומה תהיה ההשפעה שלו על החיים שלי?", "מה יידרש ממני כדי שזה יצליח?" והגדולה מכולן: "מה אם זה לא יספיק? מה יקרה אם לא אעמוד בציפיות, של אחרים ממני, שלי מעצמי?" אני יכולה לכתוב עד מחר על היופי שבאוורור ציפיות ועל חדוות היצירה ממקום אינטואיטיבי, נקי- אבל לא קל בכלל לחיות ככה, לפעמים הקולות האלה יותר חזקים. 

לאחר נסיונות (רבים!) לקחת אפידורל למוח במצבים מדאיגים ולתת לו לנמנם עד יעבור זעם, אני מוצאת את עצמי יותר ויותר- מחליטה לתת לפחד להישאר איתי קצת. ממש לפחד, ולהודות בכך, גם בפני אחרים. להחליט שאני מסכימה לפחד עכשיו לאיזו תקופה (גם זה מפחיד) ובכל זאת להמשיך לעשות את הדבר הזה, המפחיד.

במקום להגיד "זה בכלל לא מפחיד" או "יהיה בסדר, כל ההתחלות קשות" להגיד "זה מפחיד, מלחיץ, וזו אחלה סיבה לעשות את זה". זה מרגש לפחד וזה הדרייב שלי לעשות, להעז.

אני מניחה שההחלטה הזאת מאפשרת לי לעשות הרבה יותר משתכננתי במקור ולמצוא את הגודל האמיתי שלי, לגלות שאני יותר גדולה ויותר יכולה משחשבתי. או לפחות לקוות שכך, להאמין שגם אם אני עדיין לא גדולה אז אני יכולה לגדול. שהפחד, הלחץ והכאב הם בעצם כאבי גדילה או צירי לחץ, הם זמניים ורק ככה יוצאים אל העולם, משתנים ומתפתחים. ככה מגלים מה אנחנו יכולים לעשות, מי אנחנו עשויים להיות בעיני עצמנו ועבור אחרים.

אם בכל זאת קשה לכם להכנס לעמדה הזאת, אני ממליצה לכם בחום להעזר  באנשים היקרים לכם, אלה שרואים אתכם באור האמיתי שלכם, גם כשלכם חשוך בינכם ובין עצמכם. תבקשו שיעזרו לכם לאסוף את החלקים שלכם ושיספרו לכם קצת עליכם. תמיד נחמד לשמוע ויכול לעזור מאוד.

אני גם ממליצה לכם להעזר בילדים שלכם או בילדים שסביבכם- ילדים מפחדים משלל דברים וחווים לא מעט מעברים והסתגלויות בחיים, לכן: השתמשו בידע שלהם בעניין הזה. לא תאמינו אילו עצות מעולות תקבלו מהם וגם הילדים ירוויחו מכך, ירגישו שייכים, מועילים, חכמים וחשובים, הם אכן כאלה. גם אם העצות שלהם לא יועילו לכם באופן מעשי אני מבטיחה לכם שהן יעלו על פניכם חיוך ויחממו את לבכם.

הבת שלי למשל (בת תשע וחצי) שיתפה אותי שדרך טובה להשתלב במקום חדש היא להציע לאנשים עזרה במשימות שהם לא כל כך אוהבים לבצע, ככה אהיה פחות לבד ותהיה לי הזדמנות לדבר עם אחרים וגם לשמוע על התפקיד שלהם. אני חושבת שזה טיפ ממש מעולה, לקחתי איתי לגמרי.

הבן שלי (בן ארבע וחצי) חשב שכדאי לי לשיר שירים שאני אוהבת ולהשפריץ מים עם חברים בשירותים. תכלס נשמע כיף אבל איך לומר, כנראה פחות איישם. בכל זאת זה הצחיק אותי והוא הרגיש חשוב כי לקחתי אותו מאוד ברצינות, אפילו שצחקתי! 

באיחור לא מי יודע מה אלגנטי: אני מאחלת לכם שנה אזרחית מוצלחת, מלאת הרפתקאות וטוויסטים בעלילה, מאחלת לכם להמר ולא ללכת על בטוח, לצאת, לחקור ולנסות. מקסימום- חוזרים הביתה…

חתימה שירה רקע שקוף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גם אלו מעניינים

טושים ועטים מקרוב

טוב שבאת!

תמיד כתבתי. שירים, ברכות יום הולדת ארוכות ומשתפכות. פעולות לצופים, מכתבי אהבה, רשימות עתירות סעיפים של חלומות ושאיפות לעתיד. רעיונות שארצה להגשים, יוזמות מפורטות בעזרתן

לפוסט המלא
פני אשה על רקע שחור וארבע ידיים שמכסות את הפנים מכל הכיוונים.

אחיותיה המרושעות של הטראומה

"למה לא עשיתי יותר?"
"איך לא חשבתי להתנהל אחרת?"
"למה לקח לי כ"כ הרבה זמן להגיב?"
"למה אני לא עושה הרבה כמו ההוא וההיא?"
"למה קשה לי ככ להיות עם הילדים עכשיו? אין לי זכות להתלונן!"
אפשר למצוא דרך צנועה, קטנה, להרגיש תחושות תועלת ומשמעות.

לפוסט המלא
מרחבי דשה עם שמיים כחולים ועננים באופק

זה בסדר

זה בסדר להרגיש שכל מה שחשבת שאת יודעת על דברים, על החיים- לא תקף עכשיו, או שאין לך גישה לכל זה. הקשר עם עצמך יחודש, עכשיו הוא אולי קשה מדי, כמו נפילת חיבור רשת. זה בסדר לבכות, לא רק בסוף היום. 
זה בסדר.

לפוסט המלא
כרכרה מנצנצת

כשהכרכרה היא דלעת

מסיימים תיכון ויוצאים לחיים. נראה שלכולם זה עובר ממש בטוב. יש תחושה שמתרחשת איזו מסיבה ממש כיפית אבל הבת שלך מרגישה שהיא לא חלק ממנה.
הדרמה הזאת עשויה להחוות לנו כמוגזמת מאוד, אבל בשבילן היא אמיתית. איך נוכל להיות דמויות מאזנות ומסייעות, לאפשר שיתוף במה שקורה ולהקל על תחושבת הבדידות?

לפוסט המלא

כיתבו לי ואחזור אליכם בהקדם

דילוג לתוכן