אני אגרנית. אני מעדיפה להקרא "אספנית", זה יותר אריסטוקרטי אבל האמת היא שאני אגרנית, אני אוהבת לאסוף ולשמור, אני מסתכלת מסביב כל הזמן ומחפשת דברים מעניינים שאפשר לעשות בהם שימוש חוזר ואחר. מזל שאני עוסקת במקצוע שמצדיק את כל זה (טוב, כנראה זו אחת הסיבות לכך שאני עוסקת בו).
כל העניין הזה מתנגש קצת עם העובדה שאני גם אוהבת סדר. מאוד. אני לא אוהבת פתרונות אכסון, מגרות עמוסות, לא מדבר אליי. אוהבת שהדברים נגישים ולא נמצאים בערמות, שונאת מאוד לאבד דברים שאני יודעת שנמצאים שם איפשהו, בתוך הבלאגן.
כדי לאזן בין שני הקצוות האלה אני נוהגת לערוך מבצעי מיון וסידור אחת לתקופה. אני נהנית מאוד לזרוק וגם לסדר מחדש, לשנות מקום ולשקול מחדש את הסדר בו הדברים מצויים, אצלי בבית וגם בעבודה. זה מרגיש כמו עלעול באלבום או בספר זכרונות, פתאום מגלים מחדש דברים והבחירה בהם מחדש משנה את המקום שלהם ואת החשיבות שלהם מבחינתי, או מייתרת אותו לגמרי.
בזמן האחרון אני יותר ויותר מכווננת למקום הזה אצל מטופלים, לתחושה הזו של אי שקט פנימי, עומס, בלאגן בראש, ריבוי חלונות פתוחים…
כשאני מתחילה להרגיש שמשהו מהמשפחה הזו נמצא בחדר- לפעמים אני מציעה לנוח קצת מקדחתנות היצירה (בדרך כלל זה מגיע עם רצון להספיק הרבה, ביקורתיות עצמית קשה ולחץ מהתוצרים הנוצרים בטיפול), ובמקום ליצור- אני מציעה לסדר, למיין משהו, ממש מיון פיזי שמזמין מיון נפשי ככל שהוא מתקדם.
אנחנו יכולים למיין פריטים או חומרים לפי צורה, גודל, שימוש או צבע ובהמשך לחפש תתי הבדלים ולבצע תת-מיונים. אני מאפשרת למטופל להחליט לפי מה ממיינים, מופתעת בכל פעם מהקריטריונים שעשויים להעסיק ולהטריד. לפעמים אנחנו כל כך נהנים והפעולה הזו מסבה הקלה ונחת כה רבות עד שמטופלים מבקשים שאביא משהו במיוחד כדי שנמיין אותו יחד, לפעמים במשך כמה פגישות כי מדובר במשימות מאוד מורכבות ומרובות פריטים.
זו פעולה שמתרחשת הרבה גם בתקופות של סיכום וסיום טיפולים- נהוג להתבונן באופן מרוכז על שלל העבודות שנוצרו בתהליך ולמיין אותן. למרות שעכשיו פסח, איכשהו קורה לא מעט שזו תקופה בה מסתיימים טיפולים, אולי כי מתחילים להרגיש את סוף השנה ומנסים להקדים את המאוחר ולשלוט בו, ואולי כי זה חג ארוך שמזמן הפסקה בין מפגשים, עולם באווירת נקיון ומיון, זה מגיע גם לחדר הטיפול…
המיון והסדר מזמנים שקט נפשי, שליטה ותחושת מסוגלות. יש סגולה בחוויה שאנחנו יכולים על הבלאגן והעומס שסביבנו, שאפשר להכניס בכל זה את ההגיון האישי שלנו. האפשרות לעצור רגע את השגרה ולבחון "מה יש", ממש מה נמצא במרחב, והאם יש צורך בכל זה, ואולי מרוב כלים, עזרים ואפשרויות כבר איבדנו קצת כיוון ולא רואים מה באמת צריך, מה באמת מדבר אליי, לשחרר את מה שלא יחד עם הפחד שמא נרצה אותו בעתיד- בכל אלה יש הקלה רבה וכך מתפנה מקום לקיום בצורה אותנטית יותר, פשוטה יותר.
אז בין הלחץ של הניקיונות, הסידורים והמפגשים המשפחתיים המצפים לנו- אני מציעה לכם לעשות סדר, אמיתי, לשחרר הלאה את מה שמכביד לכם על הארונות והספריות. לאוורר את המחסנים ולהעביר הלאה את הדברים שיושבים שם זמן רב. דרך החפצים שתשחררו- תשתחררו מהעול שטמון במשמעות של להמשיך ולהחזיק בהם ותפנו מקום, אמיתי- למה שרלוונטי כרגע לחיים שלכם.
אני ממליצה לכם בחום לעשות זאת גם עם הילדים, ללמד אותם להפרד מחפציהם ומיצירותיהם באהבה ובלי סיפורי אלף לילה ולילה אלא מתוך הבנה שהדבר עשה את שלו וכעת הוא יכול לפנות את מקומו. ללוות אותם ולחוות איתם את ההקלה שבמרחב מסודר ופנוי, לעזור להם להבין בעצמם למה הם זקוקים, ממה קשה להם להפרד ולמה, מה בעל ערך מבחינתם ולמה, אלה שיעורים חשובים ובלתי נגמרים שאפשר וכדאי להתחיל להתאמן בהם בילדות. זה לא גדול עליהם.
אני מאחלת לכם חג חירות שמח, מסודר, פנוי ונקי בראש ובלב.
