לפני חודש נחתנו בבית החדש שלנו, ביישוב קדימה.
הארגזים כבר בקרטוניה (נשבעת שלא נשאר אף ארגז בשום מחסן או פינה חשוכה!), הפצפצים מפוצפצים (איך עוד לא המציאו משהו שמרוקן אותם מאוויר כשהם מסיימים את תפקידם? כמה נפח זה תופס!), הכל פחות או יותר במקום, אפילו התמונות על הקירות.
כל החודש הזה הזכיר לי את התקופה הראשונה אחרי לידה; כולם מסביב נורא שמחים ומתרגשים, וגם אני, ברור. הרי חיכינו כל כך הרבה זמן והשקענו כל כך הרבה מאמץ וחשיבה בבית, הבייבי החדש הזה.
בימים הראשונים הילדים היו אצל דודים וסבתות כדי שנוכל רגע להתאפס על מה שקורה פה, והרגשנו קצת כמו במלונית, עוד לא לגמרי שייכים. כמה תשומת לב ויחס ומאמץ הוא דורש התינוק הזה, תובענות אין קץ.
לצד השמחה יש גם עייפות קשה, צורך להתרגל לחדש הזה, להתמקם, והכל חדש ועדין כזה, מפחדים לגעת כדי לא לקלקל, עוד חושבים כל הזמן אם סידרנו טוב, אם עשינו טוב, אם זה נוח, ואיך זה לעומת מה שהיה, ומשנים, ויודעים שנשנה עוד אלף פעמים. ויש כל כך הרבה עבודה…
בסוף כל יום עומר ואני יושבים בגינה, בשקט, מעבדים יחד, נותנים ליום לשקוע ולכל התקופה הזו לחלחל. צוחקים על עצמנו, כועסים לפעמים גם, על עצמנו ועל אנשים אחרים.
לפעמים זה מרגיש לא נעים לשתף את המורכבות שבמעבר, גם לנו, הגדולים, לא רק לילדים שצריכים להתאקלם בכיתות ובגן חדש, ובתקופה כזאת כאוטית על אחת כמה וכמה.
לא נעים להגיד שזה גם קשה ותלוש כזה, קצת כמו שלאמהות טריות לא נוח להראות שגם קשה, כואב בגוף, מורכב, עייף. ושכל זה לא מוריד מהשמחה על הבחירה בשינוי ומהאהבה לתינוק החדש, מהציפיה המתרגשת למה שעומד לבוא.
גם כשמגיעים לטיול ביעד הכי אקזוטי ופוטוגני בעולם- צריך לעמוד ליד מסוע המזוודות, מרוטים ועם ריח של שינה אחרי הטיסה. אי אפשר לדלג על השלב הזה לצערנו (חוץ מבתקופות כאלה בהן כל ה״טוב״ הזה ״נחסך״ מאיתנו. באמת תודה. הבו לי קצת ג׳יפה של אחרי טיסה!).
כולנו חווים את זה וכולנו ממעיטים לדבר על זה, אבל זה קיים, אולי זה אפילו גורם לנו להעריך יותר את מה שקורה אחרי שהשלב המעברי הקשה והמעוך הזה נגמר.
לשמחתי אני מרגישה שהמעבר ברובו הושלם ועכשיו- החיים!
עכשיו יש מקום לכולם, יש סדר והגיון. גם אם יהיה סגר או המצב חס וחלילה יחמיר- אנחנו ממוקמים ומתחילים להרגיש בבית, וגם מפגשים פרטניים יכולים להתקיים, תוך הקפדה על ההנחיות ולפעמים גם בזום במידת הצורך.
פתאום יש לי מקום בתוך הבית, שהוא לא רק קליניקה אלא ממש סטודיו, מקום גדול ומרווח לעבודה, סוף סוף כל חמרי האמנות נמצאים בחלל אחד ולא צריכים להתנצל ולהתקפל בתוך קופסאות בכל מיני ארונות, יש מקום אחד בו אפשר לפרוס הכל ולעבוד.
כמו שמוצאים בתוך גמבה עוד אחת תינוקת, בתוך הבית/הבייבי החדש מצאתי מיני בייבי משלי, לא בהפתעה אבל עדיין- פתאום זה תפס אותי כל החדש הזה, שהוא שלי.
אז יש לי מקום גם לעצמי, לעבוד וליצור, ומעכשיו גם למטופלות.ים חדשות.ים באמצעות אמנות (החל מגיל 10) ולליווי הורים באופן מותאם ואישי.
זו תקופה כל כך מאתגרת וטריגרית, היא קרקע פוריה להמון בלבול, בדידות, מצוקה, לפעמים גם לקשיים שהיו קיימים קודם ועכשיו מרימים ראש מחדש או בעוצמה חזקה.
אל תשארו לבד, התחושות הקשות שעולות בתקופה הזו- ראוי להקשיב להן ולתת להן מקום. יש לי מקום בשבילן. אם משהו מכל זה מדבר אליכן.ם אל תתלבטו לבד, אפשר גם לפנות ולהעלות את המחשבות, נחשוב יחד אם זה משהו שיכול להתאים.
כמו כן- אני מזמינה מטפלות.ים באמנות בתחילת דרכן.ם להדרכה, לפגישות ליווי נדיבות ולא שגרתיות מהן יוצאים עם כיוונים פרקטיים לעבודה וכמובן שגם עם תובנות אישיות המסייעות בכינון זהות מקצועית איתנה.
כאן תוכלו לראות עוד מהסטודיו שלי.
אני מנצלת את ההזדמנות גם להודות לחברות המעולות שלי, שהן גם קולגות, שלא חשבו פעמיים וצללו איתי למעמקי הארגזים, הוציאו אותי מהלם הכמות והבלגן הכללי ועזרו לי, כל אחת בתורה, לכונן פה סביבה נעימה, נגישה ומעוררת השראה.
אתן יודעות מי אתן, אתן מדהימות ואני אוהבת אתכן מאוד מאוד.
