חנוכה עבר ואיתו החופשה הארוכה שהיא הסנונית הראשונה שמבשרת שעוד רגע סוף השנה, לא האזרחית, שנת הלימודים ממש- כי עוד רגע תעודות ורגע אחר כך פסח ואז שוב תעודות וקיץ. פוף! עברה שנה.
סתם, לא ממש, אבל תארו לעצמכם שאפשר היה לשחק ככה עם הזמן, שהיה לנו שלט שמאפשר לנו לזוז קדימה ואחורה, לדלג על פרקים קשים או משעממים, לחזור על פרקים נעימים…
עד שהטכנולוגיה הזאת תתפתח (אני מוכנה להתחיל הדסטארט!) כנראה שנאלץ להיעזר בסבלנות וגם לעזור לילדים שלנו לפתח סבלנות. בעידן הזה בו הכל מיידי, מהיר, סרטון קצרצר נחשב בעיני ילד של היום כמו שנחווה על ידינו אז כצפיה בכל סדרת 'עמוד האש'- סבלנות היא מצרך יקר מפז, והרי לא קונים אותה בשום חנות, גם אם אתם אשפי הקניות…
אז להתעצבן זה סבבה אבל פחות אפקטיבי בטווח הארוך ולכן היום החלטתי לכתוב על שימוש באמנות לפיתוח הסבלנות!
למה סבלנות?
סבלנות מסייעת להסתגלות, לכינון חיים גמישים יותר, מלאי הצלחה והגשמה. ילדים סבלניים מקבלים גבולות בצורה מבינה שמיטיבה איתם ומאפשרת להם לתפקד, הם קשובים יותר לעולם ונמצאים בקשר טוב יותר עם עצמם ברמה התואמת את המציאות. ככל הנראה, הם גם יגדלו להיות מבוגרים שיחוו פחות תסכולים או תקיעות ויחוו את העולם כמקום שטוב לחיות בו ואפשרי להצליח בו. לא המצאתי את זה, בחיי:
שמעתם על "מבחן המרשמלו"?
הוא נוסד ונערך לראשונה בשנות השישים באוניברסיטת סטנפורד על ידי הפסיכולוג וולטר מישל (Walter Mischell) ולימים היה לאחד הניסויים החשובים בתחום הפסיכולוגיה. מטרת הניסוי היתה בחינת התפתחות הסבלנות, היכולת לדחות סיפוקים- אצל ילדים בגיל הרך (נבדקו ילדים בגילאי 2-4 שנים). כמו כן- נבדקה מידת ההלימה בין הסבלנות לבין היבטי חיים רגשיים, חברתיים, לימודיים ותעסוקתיים בהמשך החיים.
כל ילד נכנס לחדר ריק ובו מרשמלו בודד בצלחת. נאמר לו שהוא יכול לאכול את המרשמלו עכשיו או לחכות בסבלנות כמה דקות לבד בחדר, ובמידה ויצליח לחכות- יזכה במרשמלו נוסף.
כשני שליש מהילדים שנבדקו לא עמדו בפיתוי, חלקם אכלו מיד שהבודק יצא מן החדר. הנה סרטון שמשחזר את הניסוי הזה:
עשור לאחר עריכת הניסוי, מישל בדק מדדים שונים אצל הנבדקים: ציוני S.A.T (פסיכומטרי), קשיי קשב, בעיות התנהגות, יכולת התמודדות עם מצבי לחץ ויכולות חברתיות. הממצאים הראו באופן חד משמעי שאלה שעשור קודם לכן לא הצליחו להתאפק היו בעלי יכולות נמוכות יותר וקשיים רבים יותר בהשוואה לילדים שהצליחו לגלות סבלנות. לאור כך- הוסק כי היכולת לדחות סיפוקים נרכשת כבר בגיל צעיר ורלוונטית מאוד להתפתחות תקינה בתחומי החיים השונים.
השכנעתם? מקווה שכן…
אז מה לאמנות, לעבודה בחומר- ולסבלנות?
סבלנות בהקשר לאמנות מפתחת את היצירתיות, משחררת את החסמים היצירתיים, מאפשרת לעבודה ולחומר "לנוח", להשתנות בדרך, מאפשרת ליוצר "לישון על זה", לחשוב עוד על מה שהוא עובד עליו ולחזור אליו אחר. כשעובדים בחומרים בסבלנות מבינים שלא חייבים (ואפילו- מומלץ שלא) להחליט איך העבודה תיראה בסופו של דבר. נקודת פתיחה, השראה, רעיון- הם מצוינים ואפשר לתת להם מקום בכל שלב אך באותה מידה אפשר לשחרר אותם (בלי שיפוטיות, לא כי "לא היו טובים" אלא כי עשו את שלהם בתהליך ועכשיו הם משתנים או מוחלפים או נשמרים בלב לזמן ומקום אחרים. או קצת מכל אחד מאלה).
ישנם חומרים שהטבע שלהם, התכונות שלהם- מבקשות עבודה תהליכית, שמהלך החיים שלהם משתנה ככל שעובר הזמן והם זקוקים ליותר זמן מחומרים אחרים. קצת כמו אנשים מסוימים. הם לא מתמסרים מיד, לא מקבלים על עצמם שינויים קיצוניים בקלות, זקוקים לזמן כדי להתייצב. המפגש בינם לבין חומרים אחרים (או המפגש בינם לבין אנשים שיוצרים בהם) משפיע עליהם מאוד ולכן הם מתקיימים בקצב אחר, אטי.
אני מדברת על חומרים כגון גבס, בטון, חימר, עיסת נייר, צבעי בד, צבעי שמן… חומרים שהעבודה איתם נעשית בשלבים ודורשת המתנה מסוימת ביניהם. התכונה הזאת לא ממש תואמת את קצב החיים היום ולכן הרבה אנשים נמנעים מחומרים כאלה. בנוסף לצורך להיעזר בסבלנות איתם, אלה חומרים שזוכים לתדמית של "מסובכים לעבודה", שדורשים מיומנות מורכבת וידע מוקדם רב.
האמת היא שלאו דווקא.
כמובן שניתן להתמקצע בכל חומר בנפרד, תמיד טוב ומהנה ללמוד וכל אחד מהחומרים הללו הוא עולם ומלואו. יחד עם זאת- גם למפגש בעל גוון אינטואיטיבי איתם יכול להיות מקום בחיים. בעיני העיקר הוא ההתמקמות מולם- ההבנה שהחומרים נמצאים כאן לאו דווקא כדי להפוך למשהו, למלא תפקיד פרקטי, לעטר פינה בבית- אם כל אלה קורים וזה מסב לכם אושר אז זה נהדר! אבל זה לא מחויב המציאות, וזה לא מה שמגדיר את איכות ואת משמעות העבודה איתם.
מידע, כלים ורעיונות פרקטיים לעשייה נמצאים בשפע ברשת וניתן להעזר בהם, אם אנחנו לומדים איך לבשל, לתקן, לסרוג (והרבה יותר מזה- איך ללדת, איך לבנות בתים ואיך לבנות פצצות!)- למה שלא נקבל מושג על איך לעבוד בחומרים שאנחנו לא מכירים, אפילו רק כשלב ראשוני? שווה לנסות, לבדוק איך זה מרגיש. זה גם מסר חיובי לילדים- שכדאי, אפשר לנסות ולבדוק, אף אחד לא נולד מאסטר באף תחום אבל אם לא מנסים לא יודעים כלום.
אפשר לנסות (בזהירות ובבטיחות) גם יחד עם הילדים ולהראות להם שהנה, גם אתם "הגדולים" (מתי זה קרה???) לא יודעים הכל ולא "טובים" בהכל. לנו זה ברור, לילדים זה לא תמיד ברור.
אני מסייגת את עצמי בעניין הזה ואומרת: להתנסות ולהיות מודל טוב ויצירתי לילדים זה אחלה, אבל חשוב גם להיות נוח ואותנטי, אל תעשו דברים שאתם לא יכולים לסבול שיהיו בבית כי הדבר מוביל לתוצאה ההפוכה- סטרס ועצבים סביב עבודה בחומרים. פחות משרת את המטרה. גם אנחנו צריכים להכיר את הקצב שלנו ולהיות סבלניים כלפיי עצמנו, לא ללחוץ איפה שלא מתאים ולקחת את הזמן כשצריך.
ישנם חומרים שדורשים סבלנות כי האפקט שהם יוצרים מתקבל אחרי זמן רב, בדרך כלל בשל גודלם הקטן וריבוי הפרטים והחלקים, חומרים שהעבודה בהם דומה להרכבת פאזל רב חלקים- חרוזים, אבני פסיפס, מלאכות היד כגון סריגה, תפירה, רקמה, אריגה, ציור או צביעה של מנדלות ועוד. חומרים מסוג זה דווקא אינם משתנים עם הזמן ויש להם המון סבלנות, אפשר לעבור איתם תהליכים ארוכים מאוד ואף לעבוד איתם בצורה הפיכה, כלומר- אפשר בקלות להתחרט ולחזור אחורה ובעיני זה אפילו חלק מקסמם- אפשר לפרום אותם, לעשות לעבודה בהם undo ולהמשיך אחרת, זה ממש בסדר. כחובבת עמלנות מושבעת באופן אישי- כתבתי כבר לא מעט על כמה חומרים ששייכים למשפחה הזאת, מוזמנים לדלג אחורה ולקרוא…
כשעובדים על מצע יציב- קל לשמור עליו לאורך זמן ולכן ניתן לעבוד על גביו באופן תהליכי ומתמשך. אצלי בבית, ברווח שבין המקרר לארונות המטבח, יש כמה לוחות קאפה. ילדיי כבר יודעים שהם מוזמנים לשלוף את הלוחות האלה ולעבוד על גביהם והם עושים זאת בהנאה רבה יחד. על אף הבדלי הגילאים המשמעותיים ביניהם, זו אחת מהפעילויות המשותפות האהובות עליהם; הם משרבטים ומציירים בעזרת עפרונות, פסטל שמן (צבעי פנדה) וטושים, מדביקים מדבקות וגזרי עיתונים, מי שכבר יודע איך- כותב לפעמים (האמת היא שגם מי שלא "יודע" עושה את הפעולה של הכתיבה בחיקוי ורווה נחת ותשבוחות על שהצליח).
מעבר להנאה הרבה שבעשיה- הם נהנים מאוד לבחון מקרוב את הלוחות ולהזכר מה עשו בפעמים הקודמות שעבדו עליהם- הלוחות הללו כבר בני כמה שנים (!) והם לא מוכנים בשום אופן להיפרד מהם, אפילו שהם כבר מתחילים להתבלות בקצוות.
זו דרך אחת לעשות זאת ויש לה הרבה יתרונות, כמובן שאפשר ליישם אותה על כל מצע, גם בגדלים קטנים מאוד ולא רק באופן שיתופי. הרעיון הוא ליצור בסיס (תרתי משמע) שניתן לחזור אליו בכל רגע, גם אם לא נחתה עלינו המוזה בצורה מאוד מוגדרת ומהממת אלא פשוט כי מתאים לנו לעבוד בחומר ברגע מסוים, אפילו ברווחים גדולים בין הפעמים ובלי שום לחץ לגבי סיום הפרויקט או המטרה אליה צריך להגיע. זה שם, זה מחכה לנו, אין לזה שום ציפיות מאיתנו, זו הזמנה פתוחה ללא תאריך תפוגה.
אז זהו, מקווה שהסבלנות שלכם לא פקעה מכל זה ומזמינה אתכם לעבוד לאט לאט, בלי לדעת על מה, לגלות תוך כדי וגם לשנות את דעתכם אינסוף פעמים, הכל טוב.
