נער קם בדקה לשמונה.
לא מסתרק, לא מצחצח שיניים.
הוא באותה פיז'מה כבר יומיים שלושה.
הבית שקט, האחים הקטנים במסגרות, ההורים עובדים. הוא לבד.
חוטף משהו מהמטבח ומתמקם מול המסך, אוטוטו עוד יום לימודים מתחיל.
הוא לא כ״כ סגור על הלו"ז של היום, וכבר שינו אותו כמה פעמים בימים האחרונים. המורה בודקת נוכחות ויש כאלה שחושבים שזה מצחיק סתם לצעוק "נוכח" כדי לבדוק אם היא מזהה מי דיבר, אבל היא כבר לא ממש מסתכלת.
תכלס הוא יכול להבין אותה, כמה אפשר לעקוב אחרי כל ריבוע, כל יום אותו בלגן. מי שכאן- כאן. מה זה משנה.
כמה דקות עוברות והוא כבר מאבד ריכוז. הכל נשמע ונראה אותו הדבר, כמו יום אחד ארוך.
לפעמים הוא אפילו שוקל להשתתף בשיעור וממש להגיב או לענות על איזו שאלה אבל לא תמיד רואים אותו ולפעמים אנשים מדברים בו זמנית ואי אפשר לשמוע את כולם, אז הוא מתייאש. הוא לא יילחם על זה.
אז לא רואים ולא שומעים אותו אבל לעומת זאת- רואים לו, לתוך החדר, לתוך הפרטיות, הוא משדר בעל כורחו מתוך המקום שלו. הוא לא מרגיש נוח אפילו לזוז בכסא, לפהק או לקום לשתות. הכל נורא פרונטלי ובזום אין.
האף שלו נראה לו עצום והפנים שלו מלאים פצעונים שלא טופלו כמו שצריך, זה מאוד ניכר. הוא שקוע בפנים של עצמו, משווה בינו לבין האחרים, ממקם את עצמו וחושב האם גם האחרים עסוקים בכך או שזה רק הוא. הוא מכבה קצת אורות, אולי ככה ייראה לעצמו יותר נסבל.
העומס הלימודי רק גדל ונדמה שכל מורה חושבת שהיא היחידה שמלמדת, הוא לא מאשים אותן- הן בסך הכל רוצות לעמוד בקצב שמוכתב לה, אבל איך אפשר? אז יש המון מטלות נוספות (לא שעורי בית, כי הכל עכשיו ״בית״), וגם מבחנים, הכתבות, המון משימות.
פעם בכמה ימים מכריזים על ״יום חופש מזום״ ונותנים למי שכבר מעולף ונשכח- להשלים פערים. אבל זה לא מספיק.
ההורים שלו קראו איזה מאמר שמדגיש את החשיבות של היציאה מהבית, פעילות גופנית, מפגשים עם חברים בהתאם להנחיות. הם מפצירים בו שייצא אבל מתי? לאן ילך, עם מי? איפה אפשר לשבת בכיף ולדבר חופשי בלי להרגיש הומלס?
כל התכניות והבילויים שתכנן לשלב הזה בחיים שלו- התפוגגו. אין להם היתכנות עכשיו, וגם הרבה הורים של חברים ממש מפחדים לאפשר לצאת מהבית כי הכיתה כבר היתה בכמה סבבי בידוד. אין חוגים, אין תנועות נוער, לפחות כמו שהכיר לפני כן, וממש לא מתאים לו להעמיס עוד שעות זום.
וכולם כבר על הקצה, מתוסכלים מהמצב וגם ממנו, מאיך שהוא מתנהל בתוך זה, למה הוא לא עוזר יותר בבית, למה הוא כל היום בחדר, למה הוא עם פרצוף כזה חמוץ, או מתפרץ סתם, למה הוא לא מנצל את הזמן הזה כדי לעשות דברים שפעם אהב. מי זוכר בכלל מה היה כיף? כבר אין שום כיף פשוט, הכל פרוצדורה וניהול סיכונים עכשיו.
ומי יודע מתי זה ייגמר, מדברים על החזרת השכבות הבוגרות, והקטנים כבר שם, מתי הוא? אולי שכחו אותו בבית?
*****
התיאור הזה מייצג ומלקט שלל חוויות של בני ובנות נוער שאני מלווה בתקופה הלא פשוטה הזו.
כמובן שכולנו מתמודדים בתקופה הזו עם המון חוסר וודאות ועם רגשות קשים.
גם בלי קשר לקורונה ואחת כמה וכמה מאז שהיא נכנסה לחיינו- בני ובנות נוער חווים את החיים בעוצמות גבוהות, ובדיכוטומיה. הכל מהמם או זוועה (נסו להזכר באיך שאתם הייתם בתקופה הזו). חשוב לזכור את זה בבואנו לנסות להקל עליהם או בכלל, להיות איתם באינטראקציה בסיסית בימים טרופים אלה.
אז לאור היכרות צמודה עם מתבגרים בשנים האחרונות אני משתפת אתכם בדרכים לעזור למתבגר שלכם להיות נינוח יותר (אולי אפילו- מרוצה לפרקים), בלי קלישאות ובלי לימונדה. אני יודעת שיש שם כמה מאתגרים, אבל בכל זאת:
- תנו להם להוציא קיטור- ואפילו קטרו יחד, זה בסדר, וזה כן עוזר. גם הם מבינים שאין ממש מה לעשות ושזה מצב הזוי, הם לא מצפים שתפתרו להם את זה, הם רק צריכים להוציא קיטור בלי שישפטו אותם וישתיקו אותם. אז תנו להם, והצטרפו אליהם. לקטר יחד זה כיף ומשחרר, וגם הופך את זה ללגיטימי ונורמלי. ואם אפשר לקטר עד שצוחקים על זה ועל עצמנו, עוד יותר טוב.
- למצוא סיבות לצאת מהבית- לא להתעקש, לא לריב, לא לצעוק "יאללה, אתה מעלה עובש בחדר, צא קצת החוצה!" אפילו שאתם בטח מרגישים ככה. כדאי לבקש שילכו למכולת, לאסוף משהו מהדואר, ללוות אח קטן למקום כלשהו. שזה יהיה על הדרך ולא מתוך אידיאולוגיה, כי זה הכי חופר ומייבש והם ימצאו מלא סיבות לסרב. גם לבקשות לעזור הם ימצאו תירוצים למה לא, ברור, ובכל זאת- כשמדובר בדברים יומיומיים אני מאמינה שתתקלו בפחות התנגדות, אלה דברים חיצוניים, צו השעה.
- הזמינו אותם לבילויים משותפים- הליכה בערב, בישולים יחד, אפילו סידורים, אבל יחד. הם אולי נראים כאלה ענקיים כבר אבל גם לגדולים כיף ללכת עם אמאבא לסופר ולקנות לעצמם פינוקים. אז תציעו להם. קנו קפה בטייק אווי ושבו שבע דקות על איזה ספסל. בימינו גם זה בילוי. ודברו על שטויות, על דברים רגילים, לא של מגיפה.
- הפתיעו אותם- נסו להזכר בדברים הקטנים שהילדים הרכים האלה אהבו לפני שגידלו קוצים. אפשר להשאיר פתק מצחיק בבוקר, לשלוף מהמדף ספר שנראה לכם שיכול לעניין ולהשאיר ליד המיטה, לשלוח סמס חמוד באמצע היום עם גיף טפשי או כל דבר אחר. אפשר גם לקנות אבל אני בכוונה מתמקדת בדברים שלא קונים אלא כאלה שמבוססים על זכרונות משותפים ועל אזכור של המקומות הרכים והנעימים שלכם יחד.
- צפו יחד בסדרה- אני יודעת, לא חסר להם זמן מסך עכשיו, ובכל זאת- אפשר להפיק המון מצפיה משותפת בתכנית טלויזיה ולמנף אותה למשהו טוב.
בעיצומה של עונת השרדות בארץ, כשזה נהיה ממש בלתי נסבל לצפות, הצעתי למתבגרת הפרטית שלי שנצפה יחד בעונות האמריקאיות, זה התחיל סתם כי התבאסתי שזה מה שהיא חושבת שהפורמט הפשוט והמעולה הזה אומר. באמריקה שודרו כבר ארבעים עונות, כל אחת קצרה וממוקדת ועולים בהן נושאים חשובים שמשקפים יפה את התרבות האמריקאית, בלי טראש, משחק הוגן וספורטיבי בין אנשים שבאו להתחרות באופן נקי. בכל עונה הדגש הוא על סוג יחסים שונה וזה מאוד מעניין; הפרדה לשבטים לפי מין, דור, מוצא, מעמד סוציו אקונומי ועוד. זה העלה פה המון שיחות על העניינים האלה.
וזה עוד ריאליטי! תארו לכם כמה אפשר למצות מצפיה בסדרה מתוסרטת, אולי אפילו קלאסית, כזו שאהבתם בילדות. - ד ב ר ו איתם והקשיבו להם: קחו בחשבון ששום דבר לא נשאר כמו שהיה. דברו קצר, בנגיעות פה ושם, לא חייבים להכנס לשיחות נפש כל יום. שווה לבדוק עם מי הם מדברים/מתכתבים, מי נעלם להם, הרבה מתבגרים משתבללים וגם מתנתקים מהחברים, האם יש כאלה סביב המתבגר שלכם, מה שגם משפיע עליו וגורם לצמצום במעגל בחברים המוכר. דברו סתם, על מה שעולה, בלי קשר למשימות ולבית ספר, בלי לתחקר, בלי לבוא בטענות. והקשיבו, אם לא מבקשים עצה או דעה- לא חייבים לתת, אפשר להיות איתם בבעסה וזהו. ואולי יש משהו ממש פשוט וקטן שאפשר לעשות בשבילם אבל הם פשוט לא ביקשו,אולי לא חשבו שאתם פנוים לזה, או שחשבו שלא תסכימו או שזה רעיון מופרך. הפתיעו אותם לטובה גם בהקשרים האלה.
- עצה למתקדמים: סדרו יחד את החדר שלו.ה: אפשר להחליף ארונות אם עוד לא עשיתם את זה, לרענן קצת, אולי לשנות את העיצוב של החדר על הדרך. לפתוח חלון גם במובן המהותי, לתת יחס חם לחדר שלהם, עכשיו זה גם המשרד, הכיתה והספייס העיקרי בו הם נמצאים, אז תעזרו להם להרגיש בו טוב ונעים. אני בטוחה שאחר כך כשתבקשו שיסדרו לבד בשוטף הם ישתפו פעולה יותר בקלות.
יש עוד המון מה לעשות. עקרון העל: לזכור שבפנים בפנים, יש ילד או ילדה שכל מציאות חייהם השתנתה, וממשיכה להשתנות, והעתיד מאוד לא ברור. יש לכל אחד מהם מקומות רכים שרוצים להתכרבל יחד, ושיגידו להם שיהיה בסדר ושזה ייגמר בסוף, שיהיה יותר טוב. תכלס כולנו צריכים את זה, לא רק הם.
אם אתם מרגישים שכל זה לא מספיק, שיש שם חומה בצורה שאי אפשר לעבור, שהמתבגר.ת שלכם במצוקה: שקלו להכניס לתמונה אשת מקצוע שתעזור לכם להתקרב ולהבין טוב יותר מה יכול לעזור.
מוזמנים לדבר איתי כמובן.
