למען השם! בואו נדבר על השם "טיפול באמנות"

מה התפקיד של שם, ומה עושים כשהשם לא מייצג באופן ברור את מה שעומד מאחוריו?  

"טיפול באמנות", או "טיפול באמצעות אמנויות" בהגדרה המשפחתית המורחבת שלו, הוא תחום שסובל מהבעיה הזו. השם שלו די מסורבל ובעיקר לא כל כך קולע למהות שלו. לעניות דעתי השם אף מרחיק אנשים ממנו, גורם להם לחשוב בטעות שאין לו מה להציע להם.

עצם העובדה שיש מספר שמות נרדפים הנמצאים בשימוש גם היא מעידה על הבעייתיות, על הנסיונות הרבים להיות ברורים לעולם.  

אנסה לעשות סדר בשלל השמות הנפוצים לתחום הזה ואתעמק בהסבר למה זו בעיה כל כך חמורה בעיני, בכל "עץ המקצועות הטיפוליים-אמנותיים" ובעיקר בתחום אליו אני שייכת- טיפול באמנות חזותית.

אם פעם, לא כל כך מזמן, כשהיה עולה קושי נפשי כלשהו, היה נהוג לחשוב שיש פתרונות מאוד מסוימים- פסיכולוגיה, במקרים מסוימים פסיכיאטריה- ופחות או יותר זהו. היום כבר ברור שלכל בעיה מגוון עצום של אפשרויות, גישות ושיטות טיפוליות ראויות ומוכחות שביכולתן לסייע בהגעה לרווחה, הקלה ובשיפור איכות החיים באופן משמעותי.

"טיפול באמצעות אמנויות" ו"טיפול בהבעה ויצירה"

שמות של אותה קבוצת מקצועות טיפול נפשי אשר עושים שימוש בשפות, כלים ואמצעים מתחומי האמנויות השונות. זהו תחום שבמסגרתו רותמים את העיסוק באמנויות למטרת שינוי לטובה של מצבים נפשיים מאתגרים.

הרעיון הזה לא נולד סתם ככה אלא לאור נסיונם של אנשי מקצוע בתחומי הטיפול, הבריאות, החינוך והרווחה שמצד אחד נתקלו במוגבלותם של הכלים העומדים לרשותם לטובת טיפול בנפש האדם ומצד שני חזו בעצמם בהשפעה החיובית וביעילותם הטיפולית של תחומי האמנויות השונים כמסייעים בהטבה נפשית. לאור כך, הלכה והתגבשה בהם ההבנה שלפעמים שיחות ו\או תרופות זה פשוט לא מספיק (בעיקר בקרב אנשים שמילים הן לא הצד החזק שלהם, אבל ממש לא רק).   

השימוש באמנויות כחלק מתהליכי הבראה וריפוי החל עוד באירופה של המאה ה-18 בבתי חולים פסיכיאטריים וצבר תאוצה במהלך הזמן. מרגרט נאומברג, אשת חינוך, נחשבת לאחת ממייסדות התחום בארצות הברית בתחילת המאה העשרים לצד נשות חינוך ואמנות נוספות. מספר שנים לאחר מכן אדריאן היל, אמן בריטי- טבע את המושג "טיפול באמנות".

צמיחתו של התחום, התרחבותו וייסודו ככולל פרקטיקות טיפול ייחודיות הלך והתרחש במקביל לאורך המאה העשרים במספר מוקדים בעולם ובכללם גם בישראל.

מטפלים באמצעות אמנויות ממשיכים לפעול במקומות מהם התחום צמח- בתי חולים ומוסדות לבריאות הנפש, מסגרות חינוכיות מגוונות (לא רק בחינוך המיוחד), מסגרות חוץ ביתיות לילדים, שירותי רווחה שונים ועוד, כפי שהדגמתי בעץ המשפחה החביב הזה (געגועיי לעבודת השורשים, ממש אוהבת להכין אילנות יוחסין):

מה שייך לאילנות אחרים? הרבה סוגי טיפולים שנעשים באמצעות כלים השלכתיים ובלתי מילוליים שאינם קשורים לתחומי האמנות כמו טיפול באמצעות בעלי חיים, טיפול באמצעות גינון, הידרותרפיה (טיפול במים) ועוד. גם אלה תחומי טיפול נפשיים, ההכשרה אליהם שונה ולא פעם הם מסייעים כדי לענות על צרכים שיקומיים שנושקים גם לתחומים תפקודיים שקשורים יותר לעולם של ריפוי בעיסוק (שגם הוא תחום נפרד בעל מטרות משלו, עץ אחר).

ומה עם "טיפול רגשי"?

טיפול רגשי הוא מונח שגור בעיקר במערכת החינוך אבל לא רק. ככל שעובר הזמן אני עדה לאנשים שנוהגים להשתמש בו כשם כללי לטיפול באמצעות אמנויות גם כשפונים אליי לקבלת טיפול באופן פרטי. הוא נוח יותר לשימוש עבור רבים, לא רק כי הוא קצר יותר אלא כי הוא נותן תחושה של טיפול קליל יותר שעוסק "רק" ברגשות ולא מסייע בטיפול לקשיים נפשיים מורכבים יותר. אני חושבת שכניסת המונח הזה לשיח מלמדת הן על הספקנות שיש לאנשים לפעמים על התחום כתחום טיפולי "רציני" והן הקושי שלנו להודות שיש לנו או לילדינו קשיים נפשיים או קשיים מכל מיני סוגים שמשפיעים באופן מכריע על איכות החיים שלנו ועשויים להפתר בעזרת טיפול נפשי, גם אם אינם מורכבים מאוד; דילמות משמעותיות בצמתי חיים, אי הלימה בין הבית ממנו באנו ובין הבית שנרצה לבנות, התמודדות עם ארועי חיים קשים בעבר ועוד. כל אלה קשורים גם ברגשות אבל ממש לא רק, וחשוב לתת מקום גם לחלקים האחרים במסגרת הטיפול.  

אז כן, אני מודה שאני לא מחבבת את השם "טיפול רגשי" בלשון המעטה, הוא מייצג באופן חלקי ביותר את העבודה שנעשית בטיפול באמצעות האמנויות השונות וקצת מחריג אותו לרעה מקבוצת המקצועות הטיפוליים האחרים. הוא גם מנציח את הסטיגמה ואת הבושה שקיימים כלפי קשיי חיים שונים וגם לכלפי אתגרים נפשיים, כולנו מתמודדים עמם ברמה כזו או אחרת, הגיע הזמן להודות בכך.

אוקיי, אחרי כל זה עכשיו ברור מה כל שם אומר. אז מה הבעיה?

טוב ששאלת!

בעיני האתגר הגדול ביותר קשור ביחסינו למושג "אמנות".

יש איזה מעגל דמיוני בראש של רובנו שמייצג איזה חוג של "מביני אמנות" או "מוכשרים באמנות" ולא כולם מרגישים שהם מוזמנים אליו או שיש להם בו מקום. חמור מכך- לא כולם מרגישים שלאמנות יש מה להציע להם, שיכול להיות למשהו שקשור בה מקום בחיים שלהם, מקום שהוא כשלעצמו בעל ערך, מעצם העיסוק היצירתי וללא כל קשר לתוצר שינבע ממנו.

טיפול באמנות מרחיב את המעגל המדומיין הזה ופותח אותו. אולי בעצם טיפול באמנות מפוצץ את הבלון הנפוח הזה, בזהירות, משחרר לאט את הוונטיל שלו ומשאיר אותנו עם המהות של העניין ביד. היצירה, השפה הסימבולית של האמנות שמשקפת את חוויות החיים של כולנו, המשחק החופשי בחומר, האפשרות לממש רעיון, זיכרון או רגש בעזרת אמצעים גשמיים וללא שיפוט אסתטי במובן המסורתי- כל אלה הם מהויות של כולנו, אין לאף אחד זכויות יוצרים עליהן או רשות לגרום לנו להרגיש "לא מבינים" או לא מספיק טובים, גם אם אמנות אינה העיסוק המרכזי של חיינו. לכולנו יש מה להגיד ומה לעבד, טיפול באמנות הוא פלטפורמה מצוינת לעשות זאת, להביע את מה הולך בפנים ולתת לחלקים היצירתיים מקום באופן מקדם ומיטיב, כזה שמסייע להבין את עצמנו טוב יותר בסופו של דבר.

אשמח לקרוא התייחסויות למה שכתוב כאן- מה הופתעת לגלות, האם חידשתי משהו, הפכתי משהו שמבחינתך היה ברור והסתבר שבעצם הוא שונה לגמרי? אולי יש לך רעיון מוצלח לשם חדש לתחום, זו תקופה כזאת שאנשים חושבים מחדש על שמות, אולי זאת ההזדמנות שלנו…