"היום נכין שרשרת לאמא שלי".
לכל אמא יש לפחות תכשיט אחד שלעולם לא תיפרד ממנו- תכשיט שנחרז על ידי הילד או הילדה שלה, בו מגולמת כל אהבתם הנקיה, הפשוטה, נטולה מקונפליקט, תסכול או קושי. מהרגע שהוא מונח בתיבה, במגירה או בקופסא, לצד שאר התכשיטים (או אולי דווקא במקום בו שומרים מכתבי אהבה) הוא מודיע: "הגעתי הביתה, אני שומר הזמן בו נוצרתי, מכאן והלאה לעולם אהיה יקר יותר מכל מה שיגיע אחריי".
כשפונים לחרוזים האהבה כבר בפנים, עוד לפני שנגענו, אהבה לאחרים או לעצמנו. החרוזים גורמים לי לחשוב על היעד שלהם וקשה לי לדמיין את עצמי חורזת תוך כדי מחשבות לא נעימות עליו, זאת בניגוד ליצירה בחומרים אחרים או לחריזה בשירה והבעה במילים, גם אם פיוטיות. שם יכול להיות כעס, כאב, עצב. לא בחרוזים הנחרזים על חוט.
התחתנתי בתחילת שנות האלפיים, תור הזהב של החרוזים. בכל רחוב ראשי ובכל קניון היתה חנות חרוזים, בילוי נפוץ היה נסיעה לדרום תל אביב, המכה של החרוזים, לקניה סיטונאית של חרוזים ומוצריהם. כולם חרזו כל הזמן.
באותה תקופה גם עבדתי בחנות חרוזים כזאת, מכרתי והדרכתי דרכי חריזה ושזירה מורכבות בסדנאות. אני זוכרת כמה אושר הביקור והשהיה בחנות הסבו לבאיה.
במרכז החנות עמד שולחן נגרות ישן וכבד שהיה כמדורה סביבה התקבצו כדי לשחק באפשרויות הרבות, לתכנן, להתאים ולחרוז. אני זוכרת את עצמי תוהה מה מקומי בסיטואציה הזו; לתמוך בכל רעיון כדי לחזק? רק להנהן? להציע הצעות? לנסות לשפר? לנצל את המצב ולנסות למכור כמה שיותר? להניח לחרוזים הרבים, המסנוורים, מסודרים כמניפת צבעים נוצצת תחת מראות אלכסוניות לדבר בעצמם? היה ברור לי שזו לא חנות רגילה בה קונים והולכים. קרה שם משהו אחר לגמרי.
פעמים רבות הרגשתי שם כמו ברמנית או מארחת. היו בחנות מבקרות קבועות שנהגו לבלות בה שעות רבות מדי יום. בתחילה היו מגיעות עם "סיבה"- רצו לתקן משהו, להחליף חלק שכבר לא אהבו בחלק חדש, לחזק חלקים חלשים , להשיג סגירות טובות יותר למעגלים רופפים שנטו להישמט דווקא באירועים קריטיים. לפעמים הגיעו עם רעיון, עם בגד, עם משימה.
עם הזמן לא היה צורך עוד בהבאת הקונקרטי לתיקון או שינוי. אפשר היה לבוא בידיים פנויות לעבודה ולתת לחרוזים לדבר במרחב שהלך והתהווה.
מעבר לשינויי הטרנד (שלשמחתי מתחיל להראות סימני התאוששות, לאחרונה אני שמה לב ששוב חורזים וקונים חרוזים, אחרים אבל חרוזים)- אני נוטה להאמין שגל החרוזים ההוא גווע דווקא בגלל ההווי הקבוצתי והשהות הארוכה בחנויות החרוזים הללו. על אף ההנאה והמשמעות הרבה שבשייכות לקבוצה יוצרת החורזת בצוותא- כלכלי זה לא היה…
כשהחנות התרוקנה מאורחות פניתי לחרוז בעצמי, לקראת חתונתי הקרבה.
בתחילה חרזתי לעצמי, צמידים נפרדים של חרוזים שקופים וקטנים. בתור בחורה בתחילת שנות העשרים שלה הרגשתי שאני משקיעה בעצמי לפחות כאילו היו יהלומים. השחלתי אותם על חוט סיליקון שקוף שסגרתי בכוח בעזרת פלייאר וחרוז מעיכה פשוט וכסוף.
כשסיימתי לא הייתי מסופקת, רציתי עוד. ביקשתי מבנות המשפחה לתאר לי את הבגדים שהן מתכוונות ללבוש בחתונה (מי חשב בזמנו על לשלוח תמונה? ועוד לסלולרי??). חרזתי לכל אחת מחרוזת, לחלקן גם צמידים. מדהים אותי לחשוב כמה האופנה השתנתה ואיך היה נהוג אז לענוד סטים של תכשיטים, שרשרת וצמיד תואמים!
חרזתי לכולן- אמא שלי, חמותי לעתיד, אחיותיי ובנות משפחה נוספות, שלי ושל בן זוגי.
החריזה הרגיעה את חוסר השקט ואת הלחץ הטבעי שליווה את תקופת תכנון החתונה. הרגשתי שאני מטעינה את המחרוזות והצמידים בכוח על של כלה, שאני מכינה קמעות, שיש משמעות מיוחדת לכך שהתכשיטים שאני מכינה ייענדו ביום החתונה שלי. בדיעבד אני חושבת שהיה כאן גם אלמנט של שליטה, חשבתי שיהיה לי נעים לראות סביבי דברים שהכנתי בעצמי ביום הזה. פחדתי שלא ארגיש שאני ממש שם, שזה שלי, שיש לי חלק בזה. מעבר לכל- שמחתי מאוד להעניק את המחרוזות ולראות את ההתרגשות שהן גרמו. בשנים שלאחר מכן נהגתי להציע לחברותיי המתחתנות שאחרוז להן "תכשיט של כלה" ושמחתי לקחת חלק כלשהו בהכנת הקמע, הפעם מצד אחר.
מאז ועד היום יש לי ארגז גדול המוקדש כולו לחרוזים. אני יכולה לא לגשת אליהם שנים ובתקופות מסוימות לחרוז כל הזמן, לא רק תכשיטים. הם סבלניים מאוד, לא מתקלקלים, יודעים- כמו התכשיטים המיוחדים האלה שמכינים בגן לאמא- שלעולם לא ייצאו לגמרי מהאופנה ושזמנם יגיע שוב.
לפעמים אני מתגעגעת לפעולה עצמה ואז מוצאת את עצמי חורזת על חוט ארוך מאוד, ככה סתם. היו תקופות שהפכתי את החרוזים האלה למרצדות, למוביילים. מרצדת זו אחת המילים האהובות עליי בעברית. גלומים בה כל הקסם והמשמעות שלה.
יש חומרים שאני שומרת עליהם פרטיים לגמרי מפני מטופליי ולעולם לא יגיעו לקליניקה. יכולים להיות לי "כאלה" אבל לא "אלה" עצמם (אני יכולה למשל לקנות סט זהה של צבעים מסוג מסוים, אחד לשימוש עצמי ואחד שנועד לשימוש באי הסטודיו). בחרוזים אני לא מפרידה, אני נהנית מהידיעה הפרטית ביני ובין עצמי על ערכם ועל שנות הוותק הרבות של חרוזיי ונהנית מאוד לראות אותם נחרזים ומשתבצים ביצירותיהם של המטופלים. אני רואה אותם הולכים ממני ויודעת ששם מקומם וזה ייעודם, להיות מחוץ למגש רב התאים ולשמש אחרים.
יש משהו מעודד בללוות מטופל שעובד באופן חופשי וללא עכבות, יוצר באופן אינטואיטיבי, ללא כל דאגה או חשש מפני טיב התוצר. מטופל שיוצר בשביל עצמו וכחלק מתהליך של שחרור והגעה אל עצמו, שמשתמש בחומרים ככלים המסייעים להתקרב לעצמו.
אני זוכרת איך בעבר הייתי מתכווצת בכסא אם מטופל היה מגיע ומכריז הכרזה כמו "היום נכין שרשרת לאמא שלי!" או "לחבר שלי יש יומולדת אז אני רוצה שנכין לו פה את הברכה" (לא רק ילדים קטנים אגב). בזמנו נטיתי לחשוב שכנראה קורה פה משהו לא משמעותי, שמבחינתו המפגש בינינו הוא פרקטי ותו לא. בהדרגה למדתי כמה מורכבת משאלת הלב של כל מטופל והפסקתי להיבהל או לחשוב את הרצון ליצור עבור אחרים כפחות.
היום אני מוצאת את עצמי מציעה חרוזים למטופלים שטרודים מאוד ממצבם של הסובבים אותם. אני כבר לא מנסה לגרש את הרצון הפרקטי (לכאורה) להכין מתנות לאחרים אלא להיפך, מזמינה אותו להישאר ומציעה שנחזיק יחד, המטופל ואני, את הרצון הזה. אני נזכרת שוב במקום הזה, האישי שלי, שנתן לי כוח והפחית אצלי חרדה בעזרת נתינה לאחרים משמעותיים.
אולי בכך הקסם של החרוזים טמון- הם אינם אקספרסיביים ולא מתמסרים במובן החושי- חושני. הם קשים, לא גמישים ולא מושפעים מהמפגש עם היד, לא משנים את צורתם, ואף על פי כן הם חומרים מאוד תקשורתיים, ניתנים לאחרים או מתקבלים מהם כשהם טעונים במשמעות, גם כשהם נחרזים על ידינו עבור עצמנו. הם משדרים הרבה בעודם נענדים, מאפשרים כוח ונחמה.
אשמח לקרוא על החרוזים שלכם, האם גם לכם יש עדיין אוסף חרוזים ומה מקומו בחייכם, היום, בעבר, אולי יש חרוזים מסוימים עם ערך מיוחד ויוצא דופן?
