אתחיל בוידוי קצת מוזר:
כשמישהו או מישהי מלמדים אותי משהו חדש או חושפים אותי לדבר שלא הכרתי- אני מייד קוראת לו על שמם. כך למשל לא צומחות לי בגינה חוטמיות זיפניות אלא "פרחי עינת", עינתיות, כי עינת שלחה לי את הפקעות בדואר בזמן הסגר השני ולימדה אותי, בסבלנות ובמסירות האופייניות לה, איך לגדל אותן בהצלחה, והן אכן נישאות לגובה של כמעט שלושה מטרים וממשיכות להתחדש בפרחים חדשים כבר תקופה ארוכה.
כך צמחים נוספים רבים- עציץ הדניאלה עם העלים העגולים אותו הכרתי דרך רישום חמוד שהיא שלחה לי בהודעה מעודדת בסוף יום ארוך. אני אפילו לא יודעת מה שמו האמיתי ואין לי כל כוונה לברר, כי כבר יש לו שם, דניאלה.
פרח רונית יפה שקיבלנו משכנתי האהובה כשעברנו דירה (אני כותבת שכנתי ולא לשעבר כי היא עדיין השכנה שלי בלב), וסוקולנט סבתא רותי שקיבלתי כעלה קטן עם שורשון זעיר מסבתא שלי היקרה, עליה כבר כתבתי כאן בהרחבה.
עם צמחים זה מאוד כיף כי במקום סתם להשקות עציצים אני נותנת לדניאלה מים או מתפעלת כמה אחת העינתיות גדלה במהלך הלילה.
זה נכון גם לדברים אחרים; בגדים שקניתי ביום כיפי עם חברה נושאים את שמה, מתנות מקבלות את שם מי שהעניק אותן וכן הלאה.
עם חומרי אמנות או טכניקות אני שומרת על השם המקורי אבל הם נהיים "של" מי שהכיר לי אותם או גרם לי להתיידד איתם. כך למשל דפי פרגמנט שקפקפים ומחוספסים קלות הם "הניירות של אלחנדרה" (כשאני חושבת עליה הם תמיד צבועים בפוקסיה).
לפני כמה שנים התחלתי לעקוב (ברשת כן?) אחרי הילה שפיצר, אמנית צעירה ומוכשרת, שחשפה אותי לשימוש המופלא בצבעי גואש מקצועיים. לא אלה שבאים במיכלי ענק ומצויים בגני ילדים או בצופים, אלא צבעים איכותיים בעלי פיגמנט חזק על בסיס מים. הם מגיעים בשפורפרות אטומות מתכתיות, בדומה לצבעי שמן.
תחקיר רשת קצרצר העלה שגואש הוא מילה בצרפתית (Gouache), שמקורה במילה האיטלקית "גואצו" (Guazzo) שפירושה צבע מים\ צבע התזה במים.
מעבר לתדהמה שהרגשתי על כך שעברתי שלושים ומשהו שנות חיים בלי להכיר את הצבעים המעולים האלה, רוויתי נחת (אוי זה קצת סבתאי מצדי אבל לא נורא) מהתבוננות מהצד על התאמה כל כך מוצלחת בין אמנית לבין חומר, וזו הסיבה העיקרית שבשבילי גואש הם בהחלט "הצבעים של הילה". הם ממש היא. אם הילה היתה חומר היא היתה גואש, בוודאות. אני אומרת את זה לא רק לאור הקסמים שהיא מחוללת בעזרת הצבעים האלה, אלא גם כי לשמחתי- מאז נהיינו חברות, שיתפנו פעולה בכל מיני הזדמנויות ואנחנו עדיין מתייעצות הרבה אחת עם השניה בענייני עבודה. בכל פעם נעים, אמיתי, טוב ופשוט מאוד "גואשי" איתה.
עכשיו אכתוב על גואש, ושתדעו שכל מה שאני כותבת לגביו- מכוון בעצם גם קצת אליה, מתוך פירגון אמיתי וללא אינטרסים זרים, בחיי.
כשהייתי תיכוניסטית חשבתי שעד שאתגבר על החשש הנפוץ כל כך מפני צבעי שמן- אאלץ להסתפק בצבעים אקריליים. לא ממש חיבבתי אותם, מודה, הם תמיד הרגישו לי מאוד פלסטיקיים והתייבשו מהר מדי אבל לא למדתי באופן מסודר לצייר ולא ידעתי שיש עוד אפשרויות. צבעי מים לא דיברו אליי, וזהו, נשארתי עם האקריליים המוכרים שלא דרשו ממני יותר מדי הבנה כדי להגיע לתוצאות אליהן כיוונתי.
מאז פניתי ליצור בחומרים אחרים וקצת זנחתי את הקנבסים והאקריליים שלי.
ואז הגיעה הילה.
פעם בכמה זמן אני מקפידה ללמוד משהו חדש בתחום האמנות, חומר או טכניקות שאני פחות מכירה (או בכלל לא). בזמנו הילה בדיוק היתה בעצמה בתהליך גילוי מחדש של צבעי הגואש, היא העלתה לרשת הרבה עבודות וסרטונים שמתעדים תהליכי עבודה ואני הסתקרנתי מאוד. בהזדמנות הראשונה נסעתי לדרום תל אביב לסדנא שלה (היא מלמדת בכל מיני מקומות אגב), ארבע שעות של אושר, בזכות החומר ובזכות הילה עצמה, שהגישה שלה כמורה מאוד מדברת אליי- היא מאוד ישירה, נגישה וארצית, רואה חשיבות רבה בתהליכים יצירתיים לא רק בשביל התוצר (או בעיקר לא בשבילו) אלא יותר כדי לעודד איזו קשיבות לעצמנו, רווחה, העזה, משחק שמעיר מחדש אזורים מנומנמים ורכים שלא זוכים למספיק מקום בשגרה. בעיני הגישה שלה מתכתבת יפה ובאופן טבעי עם המהות של מקום האמנות בטיפול.
זו העבודה שציירתי בסדנא הזאת. לא מושלמת אבל מזכירה לי ימים נחמדים:
כמה ימים לאחר מכן קניתי לעצמי צבעי גואש כאלה, רק גווני בסיס- והתחלתי לשחק איתם. מה אפשר להגיד, אושר גולמי. יש בהם המון גמישות ומנעד רחב מאוד של אפשרויות, הם יכולים להיות ממש כמו צבעי מים שקפקפים או לחילופין בעלי מאסה על הדף כמו צבעי שמן, שהגושיות והחומריות שלהם ניכרת. כשמשאירים אותם על הפלטה לכמה ימים הם מתייבשים ואפשר להחיות אותם בקלות אם רק מטפטפים עליהם מעט מים והם חוזרים לאותו מצב.
הוא נתפס על המון סוגים של משטחים, מנייר עדין ועד עץ, ואפשר לצייר איתו גם על קירות. קל לצייר איתו במכחול זעיר וגם במברשת, בקיצור- בשבילי הוא מושלם כי הוא מתאים להמון סוגים של פרויקטים וגם למשחק לא מחייב בספר רישומים.
כשאני מציעה אותו למטופלות מתבגרות שעוד מחפשות את החומר שהכי עובד בשבילן- אני רואה את הזיק בעיניים שלהן, את הפליאה, את הרווחה מכך שנמצא חומר שהוא גם מתאים את עצמו בקלות לשלל צרכים, גם קל לשימוש וגם "לא של קטנים", גואש אחר ממה שהכירו. זה מאוד מספק כי אני יודעת שהצלחתי לדייק את הרצון שלהן ליצור, גם בטיפול וגם בבית, וזוכה גם ללמוד מהן לאן עוד אפשר להגיע איתו. בכל פעם שהשידוך הזה בין מתבגרת לגואש מצליח (וזה קורה לא מעט) אני קצת מרגישה כאילו שברתי משהו ברצף הזמן הרגיל, כאילו פגשתי אותי המתבגרת ונתתי לי משהו שמתאים לי בול לאותו הזמן. לפעמים אני שולחת להילה הודעה קצרצרה של "עוד שידוך מוצלח היום" והיא כבר יודעת על מה אני מדברת. כיף שיש חיבור כזה משמח, בין חברות ובין חומרים, בכל הואריאציות. אני מאחלת לעצמי עוד הפתעות נעימות כאלה בדרך.
הנה כמה עבודות של הילה, וגם קישור לאתר שלה כי בטוח שהן יעשו לכם חשק לעוד:
