בשולחן הגדול שבמרכז החדר, יש מגירה סודית. מגירה קטנה שנחה על שני פסי עץ, לא על מסילה, והיא סודית כי היא ממוקמת ממש במרכז השולחן, בבטן הפלטה עליה עובדים.
השולחן הזה לא נקנה על ידי. בהתגלגלות טבעית של רהיטים הוא הגיע לקליניקה, כפי שקורה לרהיטים טובים וחסונים שמסרבים להתבלות. את המגירה גיליתי רק כמה ימים אחרי שהשולחן הועמד בחדר. הפתעה לא צפויה שלא ביקשתי.
ילד אחד גילה אותה מהר יותר משגיליתי אותה בעצמי. הוא תמה: "איך יכול להיות שהיא קיימת ואין בה שום דבר?" ואני, בתגובה מאוד לא מתוכננת אמרתי- "זו המגירה של פיית המגירות. לפעמים היא משאירה בה כל מיני דברים, אולי בפעם הבאה זה יקרה, לך תדע".
הוא כמובן גיחך ולא האמין אבל בכל זאת כאב לי האין, הריק והאופן בו הם השתקפו בפנים שלו.
ומאז היא באמת משאירה לו שם, כל שבוע, משהו. לפעמים פתק עם ציור קטן או מילה (אפילו "היי!" עם פרצוף מצחיק זה מספיק). לפעמים חפץ או חלק שהיה פעם משהו אחר, לפעמים מכשיר בו ניתן להשתמש כמו מברג או מספריים. לפעמים המון דברים קטנים ומפוזרים שקצת קשה לאסוף.
לפעמים קצה חוט. ממש קצה חוט אמיתי. או כפתור, או פירור אבק עדין, או חרוז אחד. לפעמים צריך ממש להתאמץ כדי לראות שאכן- יש שם משהו.
פעם היא אפילו השאירה לו שם בועת סבון, או בעצם כיפת סבון, עדינה מקורקעת בתחתית המגירה, שרק חיכתה שיבוא ויעלים אותה בעזרת אצבעו הקטנה. ויצחק. מי שם בועת סבון במגירה?! רק פיות מסוגלות. שתהיה, ליתר בטחון.
במקרים רבים- שנינו לא ממש יודעים בעצם מה נמצא שם, או מה הוא היה, למה הוא שימש במקור. זה גם לא כל כך מעניין אותנו למען האמת, אנחנו יותר מתעניינים בחומר ממנו הוא עשוי, ובפוטנציאל שלו, למה אפשר להפוך אותו, חלק ממה הוא יכול להיות.
יש דברים שנשארים במגירה ולא זוכים לשום יחס לאחר שיצאו לאור, ובשבוע שלאחר מכן- נעלמים כלא היו. יש דברים שמאומצים מיד, או כאלה שזוכים להכרה ולהתלהבות, הרי זה בדיוק מה שהיה חסר לנו עכשיו כדי לסיים משהו שהתחלנו! איך היא ידעה…
המגירה הזאת יכולה להכיל רק דברים קטנים ופשוטים, וגם ככה- פיית המגירות קטנה ולא יכולה לסחוב במעופה חפצים כבדים או מסורבלים. לדברים האלה לא מאוד משנה אם מה שבא מהמגירה יצא החוצה או לא, אם נעשה בו שימוש, אם הוא זכה להתלהבות. הם שם וזהו, יכולים לבוא לעזר או לא. לא מאוד משנה להם אם הם יהפכו ל"יצירת אמנות" או הם "משרתים את מטרות הטיפול", הם בעצמם לא לוקחים את עצמם כל כך ברצינות, הרי הם כאלה קטנים ומצויים. הם שם.
ילדים, גם הקטנים, הרי יודעים שבעצם אין פיות שיניים ואלה ההורים הקצת פראיירים שלהם שלוקחים את השן ומשאירים מתנה תמורתה (אבל הם, *ההורים*, כל כך מתרגשים מזה, אז למה להרוס להם את הטריק? שיהנו).
אין אליהו הנביא שיבוא לשתות יין, הקוסם ביומולדת קנה את כל הטריקים שלו באמאזון ומי שלא מאמין- יכול לחפש בגוגל "טלקנזיס" וללמוד בעצמו את כל התורה.
ובכל זאת- הם עוצמים עיניים כל כך חזק כשחום נרות היומולדת טופח על פניהם הקטנים, מחכה לנשיפתם שתפריח הרחק הרחק את האש ותשלח את משאלות ליבם אל המקום בו ידאגו שיתגשמו.
אולי הם כבר כאלה ילדים חכמים וידענים, אולי מציאות חייהם טפחה על פניהם לא פעם ולא פעמיים, אולי הם אפילו קצת מחוספסים בקצוות, ציניים בעל כורחם ולאור הניסיון שהספיקו לצבור.
בכל זאת, בגרעין, הם עדיין, ליתר בטחון, מאמינים.
מחזיקים בלב וממשמשים עוד קצת את קצוות השמיכי הנעים והתינוקי הזה, שאין בו הגיון ומציאות אבל יש בו תקווה, קסם, ריח של חלב בפה בלי שיניים, משאלות שמתגשמות, מישהו ששומע, מבין ומקיים אפילו שלא אמרו לו כלום ואולי אפילו לא פגשו אותו מעולם.
הם יודעים שזה משחק ושבעצם- אנחנו משתטים פה קצת, שזה לא יכול להיות באמת ואם מישהו מבחוץ היה רואה במה אנחנו מתעסקים הוא בטח היה חושב שזה מטופש (או לכל הפחות- לא קול).
ואף על פי כן- אנחנו עומדים על זכותנו לשחק, לדבר בשפה שלנו, לקיים את המנהגים שלנו אשר בהדרגה לא נחוצות להם כמעט מילים, הם קורים כי כל אחד כבר יודע מה תפקידו כדי שההיגיון הפנימי שלנו ימשיך להתקיים.
אנחנו משאירים לפיית המגירות פתח קטן בחלון, כדי שכל עוד אנחנו פה- תוכל גם היא להמשיך לבוא, לנהל את התנועה הזאת של השארת אוצרותיה, לוותר עליהם לתמיד או לשוב ולאסוף אותם אל המקום ממנו באו, הלוך וחזור ושוב ושוב.
למגירה הזאת אין מסילות ומנגנון נעילה כזה שמחזיק אותה בקצוות והיא נופלת ומתנתקת מהשולחן בכל פעם שפותחים אותה (אחר כך לוקח המון המון זמן להחזיר אותה למקום וזה דורש ארבע ידיים). ולמרות זאת היא המקום הכי סודי והכי שמור בחדר.
במגירה הצרה והמוזרה הזאת, שבאמת לא ברור לי מי תכנן אותה ככזאת ולמה, שלא דמיינתי שאי פעם יוכל להיות לה שימוש או שמישהו יתעניין בה, או אפילו יגלה אותה- למגירה הזו יכול להיכנס כל העולם, ועולם שלם יכול לצאת ממנה.
אם היא קיימת.
