אז גל שני ועוד סגר הא? מי היה מאמין…אבל הנה, לזה הגענו.
אם בסגר הראשון היתה אוירה כללית של הכנת לימונדה, הפקת המקסימום מהמצב ומהזמן עם הילדים ובבית, שפע מתכונים לחביצת חמאה ולתפירת בגדים מוילונות (וליצירה, אני יודעת, גם אני כתבתי על זה במרץ)- עכשיו ההרגשה הכללית שונה לגמרי. יש קדרות, וייאוש, אנשים רבים איבדו את מקום עבודתם או לכל הפחות מצויים בהמון אי וודאות לגבי העתיד, הבריאותי והכלכלי שלהם.
ושוב הזום, הלמידה מרחוק, החגים בפורום כל כך מצומצם וההרגשה ששום דבר לא מבטיח שלא יהיה סגר שלישי ושלא נמצא את עצמנו שוב במצב הזה.
כיף איתי הא? שמחים שבאתם לקרוא…מבטיחה שבהמשך זה משתפר, רק עוד קצת.
בימים האחרונים אני עסוקה בשאלה
"למה קשה לנו כל כך להיות עם הילדים בבית?"
אני רוצה רגע להסתכל על השאלה הזאת ולהחזיק בה מבלי להסתפק בתשובות הברורות מאליהן, ויש הרבה כאלה, שאני מאמינה שרלוונטיות לכולנו בשלב כזה או אחר של היום;
- זה מאוד אינטנסיבי ואין לנו רגע לעצמנו.
- מי שעובד (בבית או בחוץ) צריך גם לתפעל את הלמידה מרחוק במקביל. לחלקנו הפקיעו גם את סביבת העבודה הביתית בשעות הלמידה, וגם את האמצעים לעשות זאת.
- אובדן השגרה, שלנו ושל הילדים גם יחד וחוסר הידיעה עד מתי נהיה במצב הזה.
- הדאגה לבריאות.
אלה הארבע שאני חושבת עליהן באופן מיידי.
כשאני ממשיכה לחשוב על השאלה הזו אני מנסה רגע להיות בת השלוש הזו, שאוהבת לשאול "למה?" על כללללל דבר שאומרים לה או לידה.
"אבל למה?" למה זה ככה. התשובות האלה הן קצה הקרחון, בטח יש שם עוד מתחת לפני השטח ואם אשאל אולי אבין טוב יותר ויוקל לי. ואולי גם אטיל ספק לרגע בתשובה המיידית שעלתה לראש שלי ואנסה לשנות משהו כדי שזה יהיה אחרת.
החפירה הזו הובילה אותי לכמה הכרות ותשובות קצת יותר מורכבות והחלטתי לשתף אתכן ואתכם בהן, בתקווה שיקלו מעט לא רק עליי. כל תשובה כזו הובילה אותי לשאול עוד כמה שאלות, וגם בהן אני משתפת בתקווה שיעזרו במשהו:
אז… למה באמת קשה לנו כל כך להיות עם הילדים בבית?
1. הילדים הם מראות קטנות שלנו:
הם נוטים להפגין צדדים שלנו, גם כאלה שאנחנו ממש לא אוהבים בעצמנו, ולחילופין- לא לאמץ תכונות שדווקא היינו רוצים להאמין שנוריש להם.
שלא תיפול רוחכם, לפעמים זה גם מסתדר יופי ואם תצליחו להתבונן היטב תיווכחו שיש בהם גם צדדים חיוביים שדומים לכם, ואחרים שלא ירשו מכם, וכמה טוב שכך! הם יצורים מורכבים החבר'ה האלה, לא הכל טוב או רע.
בהרבה מקרים זה מרגיש כאילו את התכונות הכי בלתי נסבלות מבחינתנו הם מפנים כלפינו. אולי הם יודעים שזה נורא ולוחצים לנו בכוונה על הכפתורים. לפעמים אלה דברים קטנים ממש אבל פשוט בלתי נסבלים.
מה שחשוב (וקשה) לזכור בהקשר הזה: לרוב, זה ל א נגדכם, זה פשוט איך שהם. יכול להיות ילד מאוד מפוזר ומבולגן להורה סופר מסודר וקפדן. ילד מתכנס שמעדיף חבר טוב אחד להורה ששומר על קשר עם כל החבר'ה מהתיכון. קל מאוד ליפול לנקמנות ולהתחשבנות סביב העניינים האלה.
אני חושבת שרוב העימותים בין מתבגרים להורים שאני עדה להם כמטפלת- סובבים סביב הדמיון והשוני בין ההורה והמתבגר.ת. זה באמת מאוד קשה לקבל לפנים שיקוף של תכונה שהיית רוצה שלא תהיה לך, על אחת כמה וכמה כשהיא מופנית כלפיך. וזה גם קשה לראות ביטוי של תכונה שממש התאמצת שלא תהיה לילד, ובכל זאת היא שם. זה ריקושט כואב ונפיץ.
יותר קל לכעוס על הילדים מאשר על עצמנו, ולפעמים גם יותר קל להבחין בהתנהגויות בלתי נסבלות בהם, מאשר בעצמנו. כולנו השלכתיים במידה מסוימת, זה מאוד נורמלי וכולנו עושים את זה בצורה כזו או אחרת כדי לשמור על עצמנו.
אני מציעה לעצור רגע בסוף היום, לא בעצבים ולאו דווקא לאור אירוע מסוים, ולשאול את עצמך:
"האם מאחורי ההתנהגות הבלתי נסבלת של הילד.ה שלי עומדת איזו תכונה או התנהגות שאני יכולה לזהות בעצמי? אם כן, מהי? מה ההתמודדות שלי איתה בשגרה (חוץ מלהסיט ממנה את המבט ולהתעלם מקיומה)?"
מה שמביא אותי ישירות לתשובה הבאה-
2. צרכים שנחווים כתובענות/תוקפנות:
קשה לנו גם עם ההתנהגויות שאנחנו חווים כשליליות וכפויות טובה מצד הילדים- הבכיינות, השעמום, הקיטורים על הרבה דברים ועוד. הרי לא לזה חינכנו אותם נכון?
ילדים בכל הגילאים מתנהגים את מה שהם מרגישים וחווים (גם התכנסות ורצון להעלם זו התנהגות וחשוב לשים אליה לב ולפעול כשהדבר נראה לכם חריג).
לא תמיד הם מודעים לסיבה העומדת בבסיס ההתנהגות ואחת המשימות החשובות שלנו היא לעזור להם ככל האפשר לגשר בין הרגש, החוויה וההתנהגות שלהם, על מנת שתהיה הלימה רבה ככל שאפשר ביניהם ועם הזמן- הם יהיו מודעים יותר לצרכים שלהם וילמדו להביע אותם באופן תואם גיל ויעיל.
כל זה נחמד מאוד אבל בהרבה מאוד מקרים-
זה פשוט לא קורה.
ילדים (ובודאי מתבגרים) רעבים או עייפים עשויים להפגין חוסר סבלנות או תוקפנות למשל. אני בטוחה שכולכם נתקלתם בזה. זה אפילו עוד יותר מורכב ומעורפל כשיש צורך רגשי או מופשט לגמרי- באישור, תשומת לב או נחמה.
אם דיברנו קודם על אינטנסיביות- זה המקום לציין אותה שוב, הרי עכשיו אנחנו עם הילדים כל הזמן ואלוהים יודע עד מתי, ושום צורך שלהם לא מסופק בחוץ (כמו למשל: הצורך בהשתייכות חברתית, למידה, סיפוק אינטלקטואלי, פיתוח מיומנויות חברתיות, התמודדות עם סמכות, התפתחות אישית ממסגרות כמו חוגים ועוד).
כמה שלא ננסה לייצר שגרה, בטחון ואוירה טובה בתקופה הזו- היא מאופיינת בפירוק, ניתוק מהסביבה החברתית הרגילה ובהמון אי ודאות. הילדים חווים את זה ומגיבים לזה; הם כועסים יותר, מקטרים, אחים נוטים לריב יותר מבתקופה רגילה, יש שבוכים יותר ונעלבים מדברים שבעינינו נחשבים שוליים.
אי אפשר ליצור את האשליה שהכל רגיל והכל בסדר, כי כלום לא רגיל ולא הכל בסדר. לא נוכל בנסיבות הקיימות לספק את כלללל צרכי הילדים שלנו ולפצות על כל החסר. אנחנו לא מורים ולא מפעילי חוגים, ואנחנו גם לא החברים שלהם. אנחנו רק ההורים שלהם ובאפשרותנו לספק להם רק את מה שעולה בידינו כרגע ומה שנכון בעינינו לתקופה הזו.
שווה לעצור רגע ולבדוק בינינו ובין עצמנו על מה חשוב לנו כרגע להתעקש, מה חיוני ומה מוציאים לחל"ת, מה משחררים בתקופה הזו.
כדי להקל עליכם מול החוויה המתמשכת הזו של ספיגת קיטונות של ביקורת, תוקפנות ותובענות אין קץ, אני גאה להציג בפניכם את….
"כפתור הריסטארט!"
תתפלאו לשמוע אבל הכפתור הזה כבר נמצא בידיכם. באמצעותו, ניתן לאפס את הסיטואציה ולהחליט שמתחילים מחדש (להזכירכם- זה ל א נגדכם!).
ביכולתכם להציע לילדים לחשוב שוב איך הם מבקשים משהו, איך הם מדברים, איך הם מתנהגים לאחים שלהם, לחשוב רגע בסבלנות מה הם רוצים ומה הם צריכים. אפשר להציע שיקוף של מה שביקשו או להעלות ברגישות השערות משלכם לגבי הצורך העומד מאחורי ההתנהגות. ברוגע ובשקט ולא כדי להוכיח אותם: "אפשר להציע לך פרי? בוא נשב יחד, נדבר" ולא "נראה לי שאתה רעב ובגלל זה אתה נודניק ומציק!"
כפתור הריסטארט לא מתעלם מהתנהגויות לא רצויות והוא כן מתחשב בגבולות שלכם, מזכיר שגם אתם בני אדם, עם רגשות ועם עקרונות, שלא תספגו כל צורת התנהגות ולא תהיו שק חבטות- אך יחד עם זאת, אתם אמפטיים לקושי ורואים את המצוקה שלהם, אתם כאן כדי לעזור להם ככל שתוכלו.
האיפוס נועד לנקות את האוירה מציניות, שליליות וממצבים שאוטוטו מסלימים ונסחפים אל מעבר לעניין עצמו. יש לכם כוח לעצור את הסחרור הבא, זה ליטרלי בידיים שלכם.
אני ממליצה גם לעשות ניסוי כלים בקול שלכם- לראות האם אפשר לנסות לדבר בקול נמוך יותר ובטון רגוע יותר כדי להגיע לתוצאות טובות יותר. זה שינוי קטנטן שמהווה דוגמא חיובית שמאוד משנה את האוירה בבית.
וכן, גם זה מאוד קשה בתקופה הזו ומתיש, ולפעמים בא פשוט לשבור את הכלים ולשלוח את כולם לחדר בצרחות ושיהיה שקט.
שאלת המפתח העומדת מאחורי כל זה היא "מה *באמת* קורה כאן?" או "מה באמת חסר כאן כדי שיהיה לכולם יותר נעים?" שזו שאלה שאפשר גם להפנות לילדים עצמם לפעמים.
תפקידינו אינו לשמח את הילדים ולהפעיל אותם בכל רגע נתון. צריך להיות מוכנים לקבל את העובדה שבמצב הנוכחי יהיו גם שעות מתסכלות, אפילו ימים מתסכלים (שוב, הכל במידה וברגישות כן? אתם מכירים את הילדים שלכם הכי טוב ויודעים מה הם מסוגלים לשאת. אם אתם מתלבטים לגבי זה- מוזמנים לפנות אליי או לכל אשת מקצוע ולהתייעץ מה תואם גיל וסיטואציה).
תסכול חשוב לגדילה ולהתפתחות, גם כי הוא מבסס תפיסת מציאות נורמלית וגם כי הוא מאפשר לילדים למצוא פתרונות בעצמם ליציאה מאי נוחות. גם התסכול שלנו הוא חלק מהחיים, כהורים וכבני אדם, אל תתישו את עצמכם בנסיונות בלתי פוסקים לייצר הרמוניה תמידית ושירת קומבאיה מכל חלון.
3. בואו נגיד את זה סוף סוף: לא כל מה שמעניין את הילדים שלנו, מעניין אותנו!
מכירים את המשחק "חלומות"? משחק קלפים כזה, איורים מהממים ומיליארד חוקים.
לא סובלת אותו.
הנה אמרתי את זה, לא סובלת אותו ולא מצליחה לזכור את כל החוקים שלו, זה יותר מדי בשבילי ומשעמם אותי. הילדים שלי לעומת זאת הרוסים עליו ומשחקים בו בכל הזדמנות. ואז היה מגיע השלב הזה בו התפנה לי קצת זמן ואני אומרת להם, ותוך כדי מתחרטת על זה- "יאלה, בואו נשחק, תבחרו משחק" ונחשו מה הם בחרו. זה היה מאוד מייאש, לכולם, וכן- גרם ללא מעט עימותים, הרי אמרתי לבחור נכון?
אז זהו, שלקח לי קצת זמן להודות בכך בפני עצמי וגם בפניהם- שזה הזמן *שלנו*, ושלפני שאני אמא אני אשכרה בנאדם עם העדפות ורצונות, שגם ככה בהרבה מקרים מוטים לטובת הילדים עד כמה שאפשר, אבל ה"חלומות" הזה, בשבילי הוא יותר "סיוטים". זו דוגמא קטנה למקום בו עובר הגבול שלי. לא משחקת בזה. זה נכון גם לגבי ספרים מסוימים וגם לגבי פעילויות נוספות.
כמה מהר אפשר ליפול להלקאה עצמית בדברים האלה, "איך לא יכולתי להתעלות מעל עצמי ולהיות שם במאה אחוז בשביל הילדים", ועכשיו עוד יותר כי הם כל הזמן בבית ואין כתובת אחרת! הצד השני של האמירה הזו הוא "אני עושה כמיטב יכולתי לבוא לקראת הרצונות וההעדפות של הילדים, אבל לא בכל מחיר. אם נשחק במשחק שאני לא סובלת- זה מורגש, וכל זמן המשחק פחות שווה". זה ממש בסדר, תמיד יש עוד אפשרויות.
זו גם דוגמא טובה לילדים בפיתוח של הבנה מה הם אוהבים, בפיתוח קשב לצרכים של אחרים ובגמישות. כן כן, אני יודעת, גם אני יכולה להיות יותר גמישה וללמוד לאהוב את המשחק הזה. או שלא 😊 אבל אני בהחלט עושה מאמץ להתאים את עצמי, ומוכנה להודות כשזה לא מצליח.
אני גם מציעה לנסות אפילו לשמוח שהילדים באופן כללי מפתחים תחומי עניין שונים משלכם, זה לא בהכרח דבר רע. אפשר לשבח אותם ולסייע להם לטפח תחביבים ותחומי עניין מבלי להיות חלק פעיל בעיסוק בהם.
אני מציעה לשאול את עצמך "האם עשיתי כמיטב יכולתי לבוא לקראת בהתחשב במשאבים שהיו לרשותי (משאבים רגשיים- תשומת לב, פניות, מושקעות, יכולת להיות נוכחת בטוב, רצון)?" אם לא, "מה יוכל לעזור לי להיות שם בטוב יותר ובאותנטיות בפעם הבאה?" ועוד אחת, שחופרת קצת יותר עמוק, "איך ההכרה בכך שאני והילדים שלי לא רואים הכל אותו דבר ולא נהנים באותה מידה אותם דברים- גורמת לי להרגיש?" ואם יורשה לי להיות קצת קוראת מחשבות, בהרבה מקרים התשובה לשאלה הנ"ל היא הסעיף הבא-
4. ועכשיו, הרגע שכולו חיכינו לו, נסיכת הסיבות לקושי להיות עם הילדים בבית 24/7- אשמה:
בעודי כותבת את המילה "אשמה" ניגשה אליי בת הארבע וחצי ואמרה "אמא, את כבר חצי יום על המחשב, מתי תבואי להיות איתי?" אז נתתי לה להקליד את כל שאר הפוסט הזה והיא היתה מרוצה
(סתם נו. עשיתי הפסקה וחזרתי מאוחר יותר, תהיו נחמדים).
אין דרך יפה לתאר את זה, אשמה היא אחד מהרגשות המכרסמים, לא רק בהקשר להורות. עכשיו כשהילדים כאן כל הזמן, היא מרימה ראש במלוא תפארתה.
כמו כל רגש צריך לתת לה מקום ולהכיר בקיומה אבל לא פחות חשוב מזה- צריך לפענח איפה ווסת העוצמה שלה ולשאול את עצמנו באילו סיטואציות היא משתלטת על כל השאר וצובעת הכל בצבעים משלה? מתי היא נהיית הכוח שמניע אותנו לעשות דברים ומתי היא גורמת לנו לשקוע למקומות משתקים? וכדאי גם לשאול מה המצע עליו היא פורחת, מה הדשן שלה?
יכול מאוד להיות שכל אחת מהתשובות הקודמות הובילו אליה וגרמו להכל להרגיש כמו עיסה כזאת בלתי מובחנת של הרגשה ממש מחורבנת. זה מאוד מובן ושווה לנסות להתבונן עליה לעומק כדי לפרק אותה קצת.
במצבים כאלה אני אוהבת להזכיר לעצמי שלא ניתן להמשיך לחבוש את כובע האמא בלי לתת לראש קצת להתאוורר לפעמים ולהיזכר שיש לנו עוד כמה כובעים בחיים, למרות שעכשיו כולנו בבית ואנחנו נוהגות לחבוש אותם פחות מאשר בימים רגילים.
זה קשה לנו להיות כל הזמן עם הילדים כי זה כל כך שואב וגם מזכיר לנו כל הזמן אילו הורים היינו רוצים להיות בעולם מושלם, מה היינו רוצים לתת לילדים וטרם הספקנו.
בנוסף- צפים עכשיו המון קשיים (לילדים וגם לנו!), חלקם כאלה שכבר באו לידי ביטוי בעבר אבל השגרה דחקה אותם הצידה, וזה כשלעצמו מעורר המון מתח ואשמה. אנחנו עדים לכל ההתנהגויות שלהם ופתאום נזכרים או חווים הכל בגוף ראשון- כל מיני נושאים שדורשים בירור או טיפול.
אז לפני הכל- חשוב לציין שבמסגרת הסגר הנוכחי מותר לצאת מעבר לטווח הקילומטר כדי לקבל סיוע נפשי. אם אתם מעדיפים להשאר בבית או לא יכולים לצאת ניתן לקבל עזרה באופן מקוון משלל גורמים מקצועיים. רק ודאו שאתם פונים לגורם מקצועי טוב ומוסמך.
מעבר לזה- כדי לנסות ולהקל על האשמה במעט- אני מזכירה שלא ניתן למזוג מכלי ריק, ולכן מציעה לשאול "מה המפלט שלי?" "מה ממלא אותי?", "איך אפשר ליישם משהו מהמפלט הזה בגבולות הקיימים?", "מה מקורות הכוח שלי?", "עם מי ימלא אותי לדבר עכשיו?", "מה יעזור לי להיזכר שכל זה זמני?"
כשהביקורת העצמית קשה במיוחד וכל הדברים שלא עשינו היום ורצינו לעשות עולים חזק- אפשר גם לשאול שאלות מעשיות כמו "מה כן הצלחתי לעשות היום?", "אילו דברים אני רוצה לשנות כדי להרגיש פחות אשמה?" "ממה אני הכי לא מרוצה?", "במי אפשר להיעזר בנוגע לנושא מסוים?" וגם פשוט:
"מה אפשר לעשות?"
זו שאלה ממש כללית ופשוטה אבל היא מתאימה להמון מצבים. לי מאוד עוזר לעשות רשימה של דברים שאפשר לעשות בהקשר למשהו, גם רעיונות כמעט מופרכים ממש, וגם אם בסוף אפעל אחרת- הידיעה שיש המון דברים שאפשר לעשות מעודדת אותי בפני עצמה ונותנת תחושה של יכולת, שליטה ובחירה. מבטיחה לכתוב בקרוב פוסט שכולו "דברים שאפשר וקל לעשות עכשיו, לבד ויחד גם".
מקווה שהצלחתי להקל מעט ולהזכיר שבמצבים כאלה תחושות הבדידות, חוסר האונים וחוסר המסוגלות עשויות להיות מאוד דומיננטיות וקשות. המועקה מרגישה אישית מאוד, אבל בעצם מדובר בחוויות ותחושות של רבות ורבים, בארץ ובעולם, וממש לא רק בהקשר להורות. הכל חלק מתגובה נורמלית למצב מאוד לא נורמלי.
תנסו להיות סלחניים, קודם כל כלפי עצמכם וגם כלפי הסביבה, בטח כלפי הילדים. הכוונות שלהם טובות וגם הם מנסים לעשות כמיטב יכולתם, באמת.
יחד עם זאת- אם אתם מרגישים שכל המצב הזה גדול עליכם או על הסובבים אתכם, שאופן ההתמודדות לא מוכר לכם, מבהיל אתכם, משתלט או משפיע על התפקוד באופן מזיק, אם האפלה גדולה מאוד- בבקשה אל תישארו לבד! פנו לעזרה, הציפו את המצב לקרובים אליכם או פנו לגורמים מקצועיים.
שולחת לכם כוחות, שימרו על עצמכם ומקווה לימים קלים וטובים יותר בקרוב.
