ווינטרגאטן (wintergatan) להקה שבדית שמגדירה עצמה "פולקטרונית" (אהבתי את ההגדרה הזאת מאוד). הלהקה מונה ארבעה חברים ומה שמיוחד בלהקה הזו היא "החברה החמישית"- מכונת גולות עצומה, שנבנתה מאפס על ידי מרטין מולין, סוג של תיבת נגינה שלא נתקלתי בשום דבר דומה לה. הוא בונה עוד כל מיני כלים בסגנון הזה אבל זו המרשימה מכולם בעיני.
הצפייה בפעילות המכונה וההאזנה למוסיקה גרמה לי לחשוב כמה הייתי רוצה להיות גולה במכונה הזאת. כמה אני אוהבת גולות, את הפושטיות האלה מהזכוכית הצהבהבה עם פסי הצבע האקראיים. בכל חדר טיפול בו עבדתי תמיד הקפדתי שיהיה כלי שקוף עם גולות, לא תאמינו אילו דברים אפשר להפיק מגולות כשהן נפגשות עם עוד חומרים, מעבר למשחק הידוע.
במכונת הנגינה נעשה שימוש בגולות מתכת, ולאור המסלולים המאתגרים שהן עוברות שם אפשר להבין למה. הייתי רוצה להיות כזאת גולה, שיודעת מה המסלול שלה, מה התפקיד הקטן שלה במכונה הגדולה והמדהימה הזאת, לאן היא הולכת ומה חלקה החלקיקי במנגינה הגדולה.
יש תקופות שנדמה לי שאני מבינה, אני בהחלט לא באחת כזו עכשיו.
וחשבתי גם על מרטין, שהגה ובנה את המכונה הזו. עכשיו, כשהוא סיים, אני מניחה שהוא מבין שהוא סוג של גאון, הוא יצר דבר מדהים וייחודי.
אני תוהה כמה נקודות שבירה היו לו במהלך התקופה בה היה מושקע בתכנון ובבנייה של המכונה, כמה רגעים בהם נחשב בעיני עצמו ובטח שבעיני הסביבה להזוי, הוזה, מבזבז את חייו בפרויקט שלא ברור אם יצליח להגיע לסיום.
כמה גילויים, המצאות ויצירות אמנות מדהימות- הקולות האלה, הפנימיים והחיצוניים, הצליחו לחסל. כמה זה קשה לתת להם לעלות ולשחרר אותם, לא לפעול לפיהם.
יש איזה רגע בנגינה שמרטין מושך בידית שכתוב עליה "ברייק דאון"- הפסקה מיידית של כל המנגנונים. משם הוא בונה מחדש את המנגינה, חלק חלק. העצירה הזו גרמה לי להקשיב אחרת לכל חלק, ולהעריך עוד יותר את ההיכרות שלו עם המכונה שבנה, איך יודע איזה צליל יופק מכל ידית ומכל דוושה ואיך הוא זוכר לאן לגשת מתי, מדהים.
גם לנו משכו בידית והברקס המשוגע הזה על החיים של כולנו גרם להרבה אנשים לחשוב מחדש על כל החלקים של המכונה שלנו.
עכשיו כבר פחות בא לי להיות גולה במכונה, אני רוצה לנגן, לשמור על החלקים שאני אוהבת את הצליל שלהם, להיפרד מאחרים, להוסיף חדשים. לבנות לי מכונה.
בקיץ הקרוב אנחנו עוברים דירה, עוזבים את מודיעין בה הפכנו להורים לפני 12 שנים כמעט. בשבילי זו גם עזיבה של נוף ילדותי אליו הגעתי באמצע כיתה א ליישוב בודד בנוף, למכבים, לפני שהיתה רעות ובטח לפני שהיתה מודיעין.
אנחנו עוברים לגור בקדימה, יישוב שמזכיר לי את מכבים של פעם ולעומר מזכיר את בית חנן, נוף ילדותו. מהלך שהבשיל במשך שנים רבות ואיכשהו הגיע למימוש רגע לפני שכל העולם התהפך. בשבילנו זו מן הזדמנות לגדל ילדים בצורה דומה לאופן בו גדלנו בעצמנו, בתקווה שכך יהיה.
הקליניקה לטיפול באמנות במכבים, שבניתי בחדר ילדותי- תיסגר, ותפתח מחדש בקדימה. זה מאוד מרגש לבנות ולתכנן סטודיו בתוך הבית שלי, שישמש אותי לעבודה טיפולית וליצירה אישית, לצד השיפוץ הכללי וקינון הקן המשפחתי.
יש מטופלים שיעברו איתי, יש כאלה שימשיכו בזום (ותודה לקורונה שלימדה אותנו שזה אפשרי), ויש הרבה מקום למטופלים חדשים, מתבגרים ומבוגרים. ראו זאת כהזמנה.
מעבר לזה- אני מתחילה לחפש לי חלקים חדשים למכונה המתהווה, קשרים חדשים שם ובאיזור, ברמה האישית והמקצועית.
אני אוהבת מאוד פרויקטים מאתגרים, אפילו כאלה שנוטים להיראות בלתי אפשריים, שקשורים בתחומי אמנות, תרבות, טיפול וקהילה.
אשמח גם להצטרף לפלטפורמה קיימת, לצוות טיפולי משפחתי שאוהב להתרחב.
ואני גם ממש אשמח להכיר אנשים שמסתובבים עם רעיון ומחפשים שותפים להקמה, למימוש, להפקה ולהרצה. גם אם יש לכם כיוון אבל נדמה לכם שזה לא יתאים- שתפו אותי! לכו תדעו מה יהיה.
